מאת הרב אדם סיני
--
בחינה ב' – בינה
--
בחינה ב' – בחינת בינה – זה אותו רצון שהיה בבחינה א' אבל עכשיו הוא בא לידי גילוי, בבחינה א' הוא היה בטל לאור, כמו נר בפני האבוקה. הוא לא בא לידי ביטוי כלל. אותו רצון מחליט שהוא רוצה להדמות לאור. שמקיים בתוכו את תכונת המשפיע. כי האור שקיים בו יש בו איזושהי תכונה חזקה של עוצמה, של השפעה. לכן הרצון אומר – גם אני רוצה להיות משפיע. אני רוצה להשיג זכות עצמי. אני רוצה להיות משפיע כמו האור. תחשבו על ילד מתבגר. הוא רוצה לבד לעשות. רוצה לחיות לבד. לגור לבד. לפעול לבד. להרוויח לבד. לעשות הכל לבד. למה?
למה ילד שחי בווילה של ההורים שלו – יש לו חדר, מחשב, מקלחת עם אמבטיה וג'קוזי בבית. מכל טוב יש לו, כשהוא מגיע הביתה יש לו ארוחה חמה – מעדיף לגור בחדר עם מרצפות שם זזות, והמיטה עם מזרון מטורפד, אבל הוא חי לבד. והוא מרוויח את הכסף. הוא מוכן גם לשטוף כלים במסעדה – כדי לחיות לבד. כשבבית אפילו כוס הוא לא היה מוכן לשטוף. איך זה קורה? זה קורה בטעם אותה התכונה הזאת – שהוא רוצה לבד! ילד קטן בן שנתיים, רוצה לאכול לבד, לא אכפת לו שהוא ל מלכלך את כל העולם. אבל הוא רוצה לבד והוא מתעקש. אפילו שיותר קל כשמאכילים אותו. הרצון ל"לבד", אם כך הוא הרצון המוטבע באדם, הוא רצון לגדול, הוא רצון להרגיש את ה"אני" שלי.
בבחינה ב' אם כך קונים את המודעות לרצון.
הרצון בבחינה ב' מתעורר כדי להגיד – אני רוצה להיות עצמאי, אני רוצה להיות כמו האור. אני רוצה להיות, לפגוש את עצמי, לראות מי אני. ואם אני לא אמצא את עצמי, אם אני לא אגלה מי אני, אם אני לא ארגיש את עצמי – אני לא יכול להיות. לכן בשלב מסוים יש את הרצון לפרוש, את הרצון לעזוב. אומר ניטשה באחד הספרים שלו – כה אמר זרטוסטרה – אומר לתלמידים שלו – לאחר שתעזבו אותי כולכם תהיו חוזרים אליי אבל בעיניים אחרות תהיו מוצאים אותי. משהו כזה, לא זוכר בדיוק את המילים. יש הבדל גדול בין מצב שאנחנו עזבנו דבר, וחזרנו אליו כדבר חדש. זה היה תהליך עם הבורא. כשאנחנו עוזבים את הבורא ומרגישים איזושהי עצמאות – מתוך עצמאות אנחנו באים אל הבורא. כך היה בין הזכר לנקבה. כתוב זכר ונקבה בראם.
--
בחינה ב' – בחינת בינה – זה אותו רצון שהיה בבחינה א' אבל עכשיו הוא בא לידי גילוי, בבחינה א' הוא היה בטל לאור, כמו נר בפני האבוקה. הוא לא בא לידי ביטוי כלל. אותו רצון מחליט שהוא רוצה להדמות לאור. שמקיים בתוכו את תכונת המשפיע. כי האור שקיים בו יש בו איזושהי תכונה חזקה של עוצמה, של השפעה. לכן הרצון אומר – גם אני רוצה להיות משפיע. אני רוצה להשיג זכות עצמי. אני רוצה להיות משפיע כמו האור. תחשבו על ילד מתבגר. הוא רוצה לבד לעשות. רוצה לחיות לבד. לגור לבד. לפעול לבד. להרוויח לבד. לעשות הכל לבד. למה?
למה ילד שחי בווילה של ההורים שלו – יש לו חדר, מחשב, מקלחת עם אמבטיה וג'קוזי בבית. מכל טוב יש לו, כשהוא מגיע הביתה יש לו ארוחה חמה – מעדיף לגור בחדר עם מרצפות שם זזות, והמיטה עם מזרון מטורפד, אבל הוא חי לבד. והוא מרוויח את הכסף. הוא מוכן גם לשטוף כלים במסעדה – כדי לחיות לבד. כשבבית אפילו כוס הוא לא היה מוכן לשטוף. איך זה קורה? זה קורה בטעם אותה התכונה הזאת – שהוא רוצה לבד! ילד קטן בן שנתיים, רוצה לאכול לבד, לא אכפת לו שהוא ל מלכלך את כל העולם. אבל הוא רוצה לבד והוא מתעקש. אפילו שיותר קל כשמאכילים אותו. הרצון ל"לבד", אם כך הוא הרצון המוטבע באדם, הוא רצון לגדול, הוא רצון להרגיש את ה"אני" שלי.
בבחינה ב' אם כך קונים את המודעות לרצון.
הרצון בבחינה ב' מתעורר כדי להגיד – אני רוצה להיות עצמאי, אני רוצה להיות כמו האור. אני רוצה להיות, לפגוש את עצמי, לראות מי אני. ואם אני לא אמצא את עצמי, אם אני לא אגלה מי אני, אם אני לא ארגיש את עצמי – אני לא יכול להיות. לכן בשלב מסוים יש את הרצון לפרוש, את הרצון לעזוב. אומר ניטשה באחד הספרים שלו – כה אמר זרטוסטרה – אומר לתלמידים שלו – לאחר שתעזבו אותי כולכם תהיו חוזרים אליי אבל בעיניים אחרות תהיו מוצאים אותי. משהו כזה, לא זוכר בדיוק את המילים. יש הבדל גדול בין מצב שאנחנו עזבנו דבר, וחזרנו אליו כדבר חדש. זה היה תהליך עם הבורא. כשאנחנו עוזבים את הבורא ומרגישים איזושהי עצמאות – מתוך עצמאות אנחנו באים אל הבורא. כך היה בין הזכר לנקבה. כתוב זכר ונקבה בראם.
--
על הזכר והנקבה
--
--
כתוב זכר ונקבה בראם. הם היו יחד נשמה אחת. הם נפרדו כדי לחזור ולהתאחד, אבל אכל אחד מהכוח האישי שלו. ולא מהכוח המשותף, שקיים במילא. זו הבחינה הזאת – הבחינה שמפרידה, אבל הפירוד הזה בא לצורך חיבור יותר אמיתי. לכן לאחר תובנה זו, האדם צריך להבין שאינו יכול להסתתר בלי להיות מודע. היות והוא יהיה חייב להיוולד למודעות – כך או אחרת. שתכריח אותו לעבודה עם המודעות הזאת.
האדם חייב לפגוש את עצמו. בלית ברירה המציאות בנויה כך שהתרחשויות של החיים מפגישות את האדם עם עצמו. אם האדם לא מוכח לכך, מצד עצמו, הוא עלול לפגוש את עצמו בהפתעה גמורה, ולהיות לא מוכן. פתאום הוא יראה שמה שנשאר הוא לעצמו, רק הוא לעצמו. כך הוא יכול להתבלבל לגמרי, והוא לא מבין מה קורה איתו. ולכן ראוי לפני כל פגישה שאדם יכין את עצמו לפגוש את עצמו. שידע מה לדבר עם עצמו, שהפגישה לא תתפספס.
אז יש לך דייט עם עצמך בזמן לא ידוע ותכין את עצמך. איך מכינים את עצמנו. צריך להגיע מראש למודעות. צריך לעשות מעין סימולציה של פגישה עם עצמך. שתפגוש את עצמך מה תגיד לך? תשאל את עצמך אם אני מעניין מספיק את עצמי או לא? האם הוא ירצה להיות איתי בכלל או שאני שיגיד שכואב לו הראש וילך הביתה?
לכן היכולת של האדם להגיע למודעות, מחייבת פעולה דומה למתרחש בפנימיותו. אז מה צריך לעשות? להיות בבחירה: לעשות הפוך מהמתרחש. אנחנו מרחיבים בבחינה הזאת, מכיוון שזאת הבחינה העיקרית בעבודת האדם (כמעט העיקרית). ממנה מתחילים בכל אופן את העבודה של האדם. עם עבודת המודעות, עם היכולת שלנו להרגיש את עצמנו.
וכאן מתחילים עם הויתור על ההרגש. ויתור על הנוחות. ויתור על הברור מאליו. האדם צריך ללמוד למות (לא גשמית. לא באמת). רק כך יכול לגלות את חייו. אם לא כן, הוא יצטרך להפגש במוות האישיותי הזה בעל כורחו. מה זה מוות? חוסר חיות. לכן על האדם להסכים לוותר על החיות שיש לו במצב מסוים.
אפשר לעשות תרגילים של ויתור על ההרגש, ויתור על ההרגל יכול לבוא בכמה מישורים. למשל, ב
- ויתור על ההרגל להשתמש ביד ימין, או באחת הפעולות הגופניות האחרות.
- ויתור על לומר תודה, בבקשה וסליחה. ויתור על צורת התנהגות.
- ויתור על התניות החברתיות כמו "אני חכם", "אני מצחיק", "אני כישרוני" וכו.
- ויתור על מחשבה מתבטא בהכרח שלי לוותר על מחשבה שמורגלת במוחי (התרחשויות בקבוצת כדורגל, מקום עבודה, לחשוב על מצב פוליטי וכו)
ראינו כאן ארבע סוגים של ויתורים – גופני, התנהגותי, התניות חברתיות וצורת מחשבה כמובן שיש עוד הרבה.
פה נשאלת שאלה – האם אתה מוכן להפסיק לחשוב על דברים שאתה חושב עליהם ממילא? דוגמאות שנתנו הן דוגמאות גשמיות, אבל יש דוגמאות לעבודות רוחניות. הויתור על קו שמאל שבאדם – הרצון לקבל שלו – וזה נקרא עקדת יצחק – ויתור על האושר. ויתור על הנאה – הרצון לקבל.
מכאן שבן אדם מתחיל לוותר על הרצון לקבל ורוצה להשפיע – אז מתפתחת המודעות הגדולה שאני יצור אנוכי, שאני מחפש עוצמה, אני לא מחפש אמת. וכשמגיעים למודעות כזאת אפשר
או לברוח – ולהגיד: "רגע אני אנוכי! אז מה אני עושה פה? אני בורח!!!"
או להתמודד!!!
רב תורות המודעות מסתפקים בזה – מביאים את האדם למודעות מאוד גדולה, לראות את הרצונות שלו. מפגישים אותו עם כל מיני מצבים ונותנים לו להרגיש – מה אני רוצה? ואדם מאוד שמח עם מה שהוא רוצה. ולמה הוא כל כך שמח עם מה שהוא רוצה? כי אז הוא סוף סוף מגלה את הדברים שהוא יכול לעשות ולהנות מהם בחיים.
ולזה מביאות אותו תורות המודעות. אבל ביהדות ההגעה למודעות אינה המטרה – זה רק אמצעי. המודעות היא אמצעי לתקן את הרצון. אם אין לי מודעות, אני לא יודע מה לתקן. להיות מודע לעצמי, נותן לי שליטה. נותן לי הרגש עצמי, נותן לי תחושה של כוח, נותן לי תחושה של קיום.
--
האדם חייב לפגוש את עצמו. בלית ברירה המציאות בנויה כך שהתרחשויות של החיים מפגישות את האדם עם עצמו. אם האדם לא מוכח לכך, מצד עצמו, הוא עלול לפגוש את עצמו בהפתעה גמורה, ולהיות לא מוכן. פתאום הוא יראה שמה שנשאר הוא לעצמו, רק הוא לעצמו. כך הוא יכול להתבלבל לגמרי, והוא לא מבין מה קורה איתו. ולכן ראוי לפני כל פגישה שאדם יכין את עצמו לפגוש את עצמו. שידע מה לדבר עם עצמו, שהפגישה לא תתפספס.
אז יש לך דייט עם עצמך בזמן לא ידוע ותכין את עצמך. איך מכינים את עצמנו. צריך להגיע מראש למודעות. צריך לעשות מעין סימולציה של פגישה עם עצמך. שתפגוש את עצמך מה תגיד לך? תשאל את עצמך אם אני מעניין מספיק את עצמי או לא? האם הוא ירצה להיות איתי בכלל או שאני שיגיד שכואב לו הראש וילך הביתה?
לכן היכולת של האדם להגיע למודעות, מחייבת פעולה דומה למתרחש בפנימיותו. אז מה צריך לעשות? להיות בבחירה: לעשות הפוך מהמתרחש. אנחנו מרחיבים בבחינה הזאת, מכיוון שזאת הבחינה העיקרית בעבודת האדם (כמעט העיקרית). ממנה מתחילים בכל אופן את העבודה של האדם. עם עבודת המודעות, עם היכולת שלנו להרגיש את עצמנו.
וכאן מתחילים עם הויתור על ההרגש. ויתור על הנוחות. ויתור על הברור מאליו. האדם צריך ללמוד למות (לא גשמית. לא באמת). רק כך יכול לגלות את חייו. אם לא כן, הוא יצטרך להפגש במוות האישיותי הזה בעל כורחו. מה זה מוות? חוסר חיות. לכן על האדם להסכים לוותר על החיות שיש לו במצב מסוים.
אפשר לעשות תרגילים של ויתור על ההרגש, ויתור על ההרגל יכול לבוא בכמה מישורים. למשל, ב
- ויתור על ההרגל להשתמש ביד ימין, או באחת הפעולות הגופניות האחרות.
- ויתור על לומר תודה, בבקשה וסליחה. ויתור על צורת התנהגות.
- ויתור על התניות החברתיות כמו "אני חכם", "אני מצחיק", "אני כישרוני" וכו.
- ויתור על מחשבה מתבטא בהכרח שלי לוותר על מחשבה שמורגלת במוחי (התרחשויות בקבוצת כדורגל, מקום עבודה, לחשוב על מצב פוליטי וכו)
ראינו כאן ארבע סוגים של ויתורים – גופני, התנהגותי, התניות חברתיות וצורת מחשבה כמובן שיש עוד הרבה.
פה נשאלת שאלה – האם אתה מוכן להפסיק לחשוב על דברים שאתה חושב עליהם ממילא? דוגמאות שנתנו הן דוגמאות גשמיות, אבל יש דוגמאות לעבודות רוחניות. הויתור על קו שמאל שבאדם – הרצון לקבל שלו – וזה נקרא עקדת יצחק – ויתור על האושר. ויתור על הנאה – הרצון לקבל.
מכאן שבן אדם מתחיל לוותר על הרצון לקבל ורוצה להשפיע – אז מתפתחת המודעות הגדולה שאני יצור אנוכי, שאני מחפש עוצמה, אני לא מחפש אמת. וכשמגיעים למודעות כזאת אפשר
או לברוח – ולהגיד: "רגע אני אנוכי! אז מה אני עושה פה? אני בורח!!!"
או להתמודד!!!
רב תורות המודעות מסתפקים בזה – מביאים את האדם למודעות מאוד גדולה, לראות את הרצונות שלו. מפגישים אותו עם כל מיני מצבים ונותנים לו להרגיש – מה אני רוצה? ואדם מאוד שמח עם מה שהוא רוצה. ולמה הוא כל כך שמח עם מה שהוא רוצה? כי אז הוא סוף סוף מגלה את הדברים שהוא יכול לעשות ולהנות מהם בחיים.
ולזה מביאות אותו תורות המודעות. אבל ביהדות ההגעה למודעות אינה המטרה – זה רק אמצעי. המודעות היא אמצעי לתקן את הרצון. אם אין לי מודעות, אני לא יודע מה לתקן. להיות מודע לעצמי, נותן לי שליטה. נותן לי הרגש עצמי, נותן לי תחושה של כוח, נותן לי תחושה של קיום.
--
על הייעוד
--
--
אבל לקיום יש תכלית. לקיום האישי שלי וגם לקיום הכללי. שאני חלק ממנו. עצם הקיום אינו מטרה. עצם זה שאני קיים זה מטרה. המועדות היא לא מטרה. מונחת ברצון למודעות כמטרה – נקודה שורשית עמוקה יותר.
הנקודה היא שלילת תכלית הבריאה. יש תכלית הבריאה. נקודת המודעות היא שאני מוכן לפעול נגד תכלית הבריאה. למה? כדי לראות את עצמי מחוץ לתכלית. בשביל מה? כדי שאני אבוא לתכלית.
לכן האדם, התפקיד הגדול ביותר שלו, הוא להיות יכול לבחור את מה שממילא הועידו לו. לבחור את מה שנועדת לו. וזה דבר מאוד-מאוד קשה.
אשתו של רבי עקיבא שלחה אותו ללמוד ארבע עשרה שנה. לא ארבע עשרה דקות – ארבע עשרה שנה. הייתה צדיקה..
השאלה מה זה אומר? האם האישה שבי יכולה לשלוח אותי כל כך הרבה זמן ללמוד תורה? מה זה ללמוד תורה? ללמוד דרך. דרך אמת. נשות מלחמה אמיתיות צריך שיהיה להן הכוח האמיתי לתת את האפשרות לצד של הגבר שבאדם ללכת לחפש את הייעוד האמיתי שלו.
הרגש שבאדם (צד האישה שבאדם) צריך להיות מספיק חזק כדי לתת לצד המחפש שבאדם (מחפש את הייעוד שלו) לתת לו ללכת, להלחם, לחפש. לפעמים המלחמה לוקחת הרבה זמן. והאישה בבית, בלב צריכה לחכות בסבלנות, עד שהאיש שלה יחזור מהמלחמה. ואם האישה אמיתי, כשהוא חוזר, היא לא בוכה למה אתה לא בא מהר. היא כן שואלת אותו – הגעת לייעוד? השגת אותו? ואם הוא עונה לה – לא ממש, היא אומרת – אז אני לא צריכה אותך פה. אני רוצה שאתה תשיג את הייעוד. אם אתה משיג את הייעוד – אני חלק מהייעוד שלך. אם לא תשיג את הייעוד – אז מה תעשה איתי? להיות איתי בלי הייעוד, אתה לא איתי, אתה לא שלי, אתה לא אני. אנחנו לא אחד.
ככה האישה שבנו צריכה לשלוח אותנו למלחמה האמיתית. ואם לא ככה אנחנו הולכים, אז זה לא מלחמה, זה לא אמת.
כי האישה שבי חייבת להבין שאם היא רוצה באמת להיות מאוחדת איתי, זאת אומרת אם אני באמת רוצה להיות מאושר, אני לא אהיה מאושר עם האושר לא יהיה חלק מהיעד שלי. ולכן, היא חייבת לשלוח אותי, האישה שבי, לחפש את היעד שלי. ואם לא מצאתי וחזרתי אליה להתרפק על גלידה טובה או על מכונית יפה או על בית גדול או על נוחות גופנית, אז היא צריכה לשלוח אותי ולומר לי – תכף זה יעלם, ואני אעלם. כמו שויתרת על היד שלך, אתה תוותר גם עליי.
ובאמת אנשים שלא מגיעים ליעד שלהם, לייעוד שלהם, הם לא יכולים להיות מאושרים. בשום פנים ואופן. וכל המשחק החיצוני של לכאורה מאושרים – הם לא באמת מאושרים.
--
הנקודה היא שלילת תכלית הבריאה. יש תכלית הבריאה. נקודת המודעות היא שאני מוכן לפעול נגד תכלית הבריאה. למה? כדי לראות את עצמי מחוץ לתכלית. בשביל מה? כדי שאני אבוא לתכלית.
לכן האדם, התפקיד הגדול ביותר שלו, הוא להיות יכול לבחור את מה שממילא הועידו לו. לבחור את מה שנועדת לו. וזה דבר מאוד-מאוד קשה.
אשתו של רבי עקיבא שלחה אותו ללמוד ארבע עשרה שנה. לא ארבע עשרה דקות – ארבע עשרה שנה. הייתה צדיקה..
השאלה מה זה אומר? האם האישה שבי יכולה לשלוח אותי כל כך הרבה זמן ללמוד תורה? מה זה ללמוד תורה? ללמוד דרך. דרך אמת. נשות מלחמה אמיתיות צריך שיהיה להן הכוח האמיתי לתת את האפשרות לצד של הגבר שבאדם ללכת לחפש את הייעוד האמיתי שלו.
הרגש שבאדם (צד האישה שבאדם) צריך להיות מספיק חזק כדי לתת לצד המחפש שבאדם (מחפש את הייעוד שלו) לתת לו ללכת, להלחם, לחפש. לפעמים המלחמה לוקחת הרבה זמן. והאישה בבית, בלב צריכה לחכות בסבלנות, עד שהאיש שלה יחזור מהמלחמה. ואם האישה אמיתי, כשהוא חוזר, היא לא בוכה למה אתה לא בא מהר. היא כן שואלת אותו – הגעת לייעוד? השגת אותו? ואם הוא עונה לה – לא ממש, היא אומרת – אז אני לא צריכה אותך פה. אני רוצה שאתה תשיג את הייעוד. אם אתה משיג את הייעוד – אני חלק מהייעוד שלך. אם לא תשיג את הייעוד – אז מה תעשה איתי? להיות איתי בלי הייעוד, אתה לא איתי, אתה לא שלי, אתה לא אני. אנחנו לא אחד.
ככה האישה שבנו צריכה לשלוח אותנו למלחמה האמיתית. ואם לא ככה אנחנו הולכים, אז זה לא מלחמה, זה לא אמת.
כי האישה שבי חייבת להבין שאם היא רוצה באמת להיות מאוחדת איתי, זאת אומרת אם אני באמת רוצה להיות מאושר, אני לא אהיה מאושר עם האושר לא יהיה חלק מהיעד שלי. ולכן, היא חייבת לשלוח אותי, האישה שבי, לחפש את היעד שלי. ואם לא מצאתי וחזרתי אליה להתרפק על גלידה טובה או על מכונית יפה או על בית גדול או על נוחות גופנית, אז היא צריכה לשלוח אותי ולומר לי – תכף זה יעלם, ואני אעלם. כמו שויתרת על היד שלך, אתה תוותר גם עליי.
ובאמת אנשים שלא מגיעים ליעד שלהם, לייעוד שלהם, הם לא יכולים להיות מאושרים. בשום פנים ואופן. וכל המשחק החיצוני של לכאורה מאושרים – הם לא באמת מאושרים.
--
על הדרך
--
--
איך מגיעים לייעוד? קודם כל צריכים לחפש אותו. צריכים להסכים על הדברים המובנים מאליהם. צריכים לעבור מסעות קשים. במדברות קשים. צריכים להיות אנשי מלחמה. צריכים להלחם בדברים קשים מאוד. לא צריכים לרחם על עצמנו. צריכים ללכת בעוצמות גדולות מאוד כדי לנצח. האויבים הם קשים. לפעמים אפילו יותר מאשר אנחנו יכולים לחשוב.
ואיך אנחנו יודעים שאפשר להשיג את הייעוד?
"אפס, כי עז העם.." – כך אמרו המרגלים. ואנחנו אומרים – כן, אפשר להגיע לייעוד!!! אפשר להגיע לייעוד. ואם אנחנו נגיע ונעשה את המלחמה הנכונה. כל אחד יגיע לייעוד, אפילו יתקרב אליו.
על העיקר והתפל
האם זה כזה קיצוני? התשובה היא – לא. זה לא כל כך קיצוני כמו שאני מציג את זה, אבל זה חייבת להיות מגמת חיים. שהחיים שלנו צריכים להיות מנוהלים במיוחד בעולם הזה כך שאנחנו מחפשים את הייעוד שלנו. והייעוד שלנו זה לא יותר כסף, אז אני לא אומר לא להקדיש זמן לכסף, ולא אומר לא להקדיש - לילדים, ולא אומר לא להקדיש - למקצוע ובית יפה וכן הלאה. אבל בשום פנים ואופן שזה לא יפריע לייעוד שלנו. אם זה נגיד עשרה - עשרים אחוז – מילא. אבל אסור שזה יפריע לייעוד שלנו. זה צריך להיות רק מקום מנוחה כדי לעשות הלאה את התנועה ואת הצעידה לקרת הייעוד.
לכן צריך לשאול את עצמך, מה אתה מחפש? עליך להחליט? מה אתה רוצה למצוא? עוצמה או אמת? האמת זה הייעוד שלך. העוצמה זה רק המודעות הגדולה הזאת – אני רוצה להרגיש כל דבר שקורה בחיים, או אני רוצה להבין כל דבר, להיות מודע לכל פעולה שקורת מסביבי. להיות מודע לכל הרצונות שלי. זה לא זה. השכל הגדול הזה והמנתח הזה והחד והקר והיודע הזה והשולט הזה בסביבה והשולט ברגשות שלי – זה לא היעד שלנו. זה אמצעי, אבל לא יעד.
נותנים לאדם מחשבה שאפשר לבחור בעוצמה. אם בוחר בכך, בדרך כלל הופך להיות בעל שליטה עצמית בחיצוניות. אך חסר רגש של חום ואמת. יכול להיות שליט עריץ עם מודעות מאוד גבוהה כמו היטלר, מוסוליני וכו' . בלית ברירה הנקודה השורשית – הכתר – תדחוק בו להמשיך את המהלך. כפי שמובנה ברצון הקוסמי שמכריח את האדם. הוא מובנה בכל הבריאה. האדם חייב למצוא את אמת בסופו של דבר. הכל צפוי. אבל הרשות נתונה לאדם לבחור את מה שצפוי. האדם חייב לבחור שהמודעות שלו תהיה אמצעי ולא מטרה.
לכן הוא חייב לעבור אחרי בחינה ב' שהיא קניית מודעות לבחינה ג' שהיא נקראת תפארת או זעיר אנפין.
ואיך אנחנו יודעים שאפשר להשיג את הייעוד?
"אפס, כי עז העם.." – כך אמרו המרגלים. ואנחנו אומרים – כן, אפשר להגיע לייעוד!!! אפשר להגיע לייעוד. ואם אנחנו נגיע ונעשה את המלחמה הנכונה. כל אחד יגיע לייעוד, אפילו יתקרב אליו.
על העיקר והתפל
האם זה כזה קיצוני? התשובה היא – לא. זה לא כל כך קיצוני כמו שאני מציג את זה, אבל זה חייבת להיות מגמת חיים. שהחיים שלנו צריכים להיות מנוהלים במיוחד בעולם הזה כך שאנחנו מחפשים את הייעוד שלנו. והייעוד שלנו זה לא יותר כסף, אז אני לא אומר לא להקדיש זמן לכסף, ולא אומר לא להקדיש - לילדים, ולא אומר לא להקדיש - למקצוע ובית יפה וכן הלאה. אבל בשום פנים ואופן שזה לא יפריע לייעוד שלנו. אם זה נגיד עשרה - עשרים אחוז – מילא. אבל אסור שזה יפריע לייעוד שלנו. זה צריך להיות רק מקום מנוחה כדי לעשות הלאה את התנועה ואת הצעידה לקרת הייעוד.
לכן צריך לשאול את עצמך, מה אתה מחפש? עליך להחליט? מה אתה רוצה למצוא? עוצמה או אמת? האמת זה הייעוד שלך. העוצמה זה רק המודעות הגדולה הזאת – אני רוצה להרגיש כל דבר שקורה בחיים, או אני רוצה להבין כל דבר, להיות מודע לכל פעולה שקורת מסביבי. להיות מודע לכל הרצונות שלי. זה לא זה. השכל הגדול הזה והמנתח הזה והחד והקר והיודע הזה והשולט הזה בסביבה והשולט ברגשות שלי – זה לא היעד שלנו. זה אמצעי, אבל לא יעד.
נותנים לאדם מחשבה שאפשר לבחור בעוצמה. אם בוחר בכך, בדרך כלל הופך להיות בעל שליטה עצמית בחיצוניות. אך חסר רגש של חום ואמת. יכול להיות שליט עריץ עם מודעות מאוד גבוהה כמו היטלר, מוסוליני וכו' . בלית ברירה הנקודה השורשית – הכתר – תדחוק בו להמשיך את המהלך. כפי שמובנה ברצון הקוסמי שמכריח את האדם. הוא מובנה בכל הבריאה. האדם חייב למצוא את אמת בסופו של דבר. הכל צפוי. אבל הרשות נתונה לאדם לבחור את מה שצפוי. האדם חייב לבחור שהמודעות שלו תהיה אמצעי ולא מטרה.
לכן הוא חייב לעבור אחרי בחינה ב' שהיא קניית מודעות לבחינה ג' שהיא נקראת תפארת או זעיר אנפין.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה