מאת מיכאל ברג
--
ספר הזהר שנכתב לפני כ-2000 שנה כולל חכמות רבות לא רק בקבלה אלא גם בשטחים נוספים. בכל אופן, הזהר הוא הרבה יותר מאשר חכמה פילוסופית.
אפילו אלה הרוצים באמת ובתמים להגיע למעלה גבוהה בדרכם הרוחנית חשים בנוכחותו של הצר האחר, הסטרא אחרא, ובעליונותו עלינו. ברור לנו שמבחינה רוחנית אנו חלשים מכדי להתגבר על רצונות שליליים ומזיקים. יתרה מזאת, מבחינה רוחנית אנו עיוורים. לא ברור לנו ואיננו יודעים מה תפקידנו ומה עלינו לעשות או לא לעשות.
לשתי בעיות אלו, חוסר כח ולהלחם ב"צד הרע" והעיוורון הרוחני שלנו יש רק מקור אחד: "הקליפות". אלו הן כוחות רוחניים שליליים שמשכנו על עצמנו באמצעות מעשים שליליים, בגלגול זה או גם בגלגולים קודמים. כל עוד הקליפות עוטפות אותנו לא נוכל להגיע לשלמות רוחנית שהיא מטרת חיינו. שלמות רוחנית היא התנאי ההכרחי לחיים של שלוה, אושר והצלחה.
הזהר הוא הכלי החזק ביותר מכל להסיר את הקליפות. כשר' שמעון כתב את ספר הזהר הוא גילה סודות נסתרים עצומים. יחד עם זאת הוא הכניס לתוך מילות הזהר כוח, המסוגל לנקות מתוכנו "קליפות" וכל הקשור בהן. אילו כתב את הזהר אדם ברמה רוחנית נמוכה מזו של ר' שמעון לא היה בספר זה הכוח הרוחני של ניקוי שיש בו עתה.
ספר הזהר - כמו גם המדרש - כותב שאברהם אבינו תיקן, כלומר ייסד, את תפילת שחרית. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה, ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. הבה נבחן למה התכוונו חכמים במושג "תיקן".
ברור שלא מדובר על כך שאבותינו חברו את מילות התפילה. מבחינה היסטורית זה בלתי מתקבל על הדעת. מילות התפילה, ברובן, נקבעו על יד אנשי הכנסת הגדולה, בזמן בניית בית המקדש השני. זה היה למעלה מ-1000 שנה אחרי זמנם של אבותינו - אברהם, יצחק ויעקב. כשחז"ל קבעו שאבותינו "תיקנו" את התפילות בוודאי התכוונו למשהו עמוק הרבה יותר.
באחד הימים למד ר' יוסף קארו, שחי בזמנו של האר"י ז"ל הקדוש מצפת, סוגיה בתלמוד שקשה היה ליישב אותה. הוא חזר ולמד, שב ושנה מתוך החלטה פנימית שלא לעזוב את הלימוד עד שיבין אותו על בוריו. במשך כמה שבועות הוא העלה כמה אפשרויות ליישב ולהבין את כוונות חז"ל. אחרי יגיעה רבה מצא הסבר שהניח את דעתו.
מלא שמחה ואושר רץ ר' יוסף קארו לבית המדרש ופנה אל האדם הראשון שפגש, תלמיד בינוני בהחלט - שבוודאי לא היה ברמתו של ר' יוסף קארו. בהתלהבותו הראה לו הצדיק את הסוגיה בגמרא ובקש ממנו להסביר לו אותה. הוא ציפה שהתלמיד ירים את ידיו ויודה שהדבר קשה עליו. להפתעתו ותדהמתו התבונן התלמיד בסוגיה והסבירה באותה בדרך שר' יוסף קארו הגה לאחר שבועות של מאמץ.
המום כולו עזב ר' יוסף קארו את בית המדרש ושקע בהרהורים: "אם תלמיד פשוט הגיע למודעות ולהסבר מעמיק בתוך כמה דקות של עיון מדוע זה לקח לי, מנהיג הדור וראש הישיבה, כל כך הרבה זמן ומאמץ. משהו בי כנראה פגום".
בעודו שוקע בשרעפיו בא מולו האר"י ז"ל הקדוש. האר"י ז"ל ראה מיד שפניו של ר' יוסף קארו אינם כתמול שלשום, ושאל אותו לסיבת הדבר. כששמע את פרטי המקרה חייך האר"י ז"ל ואמר לו: אמשול לך משל. היתה פעם עיר שמקור המים היחיד שלה היה למעלה בקצה ההר. רק אדם אחד היה חזק דיו לטפס עד ראש ההר, לשאוב מים ולהוריד לתושבי העיר דליי מים חיים. ברגע שדליי המים הגיעו לכיכר העיר, יכל כל אדם לשתות ממימי המעיין אשר בראש ההר. אבל זה התאפשר רק הודות לאיש החזק שהביא את המים למטה, אל האנשים.
והמשיך האר"י ז"ל בהסבריו:
אתה, ר' יוסף קארו, השקעת את זמנך, את מרצך ואת נפשך כדי להבין סוגיה מסוימת בגמרא שהיתה סתומה לכולם. כמו האיש היחיד שיכול היה להביא מים מקצה ההר כך גם אתה: יגעת ומצאת. עכשיו כל אחד יכול להבין את הלימוד מתוך עיון קל.
ספור זה ממחיש לנו למה התכוונו הזהר והמדרש כשכתבו שאבותינו "תקנו את התפילות". הכוונה היא שאבותינו הקדושים פתחו את דרכי התקשרות השונים דרכם אנו יכולים להתדבק בקדושה בזמן התפילה. בלי לפתוח את שלושת דרכי התקשרות השונים ("שדורי" בוקר, "ערוצי" אחר הצהרים וה"תדר" של הלילה), לא היינו יכולים למשוך אור - אפילו אם היינו מתפללים.
עכשיו אפשר להבין את הגדולה של ר' שמעון ש"כתב" את ספר הזהר. הוא פתח דרכי תקשורת בין הנשמה והאור. הזוהר מפעיל צינורות רוחניים המקשרים אותנו לכוח של זיכוך רוחני וקשר מתמיד עם האור של הבורא יתברך.
מכאן נבין שאם אדם אחר היה כותב את הזהר - אי אפשר היה שהזהר יזכך וינקה אותנו, כפי שזה נעשה עכשיו. רק ר' שמעון יכול היה לפתוח ולהפעיל את הזהר בשבילנו.
עכשיו קל יותר להבין את המטרה והתפקיד של ספר הזהר, לזכך את נשמתנו ולהפרידה מן "הקליפות". אין שום כלי אחר שיש בו את הכוח הזה, כפי שיש בזהר.
אפילו אלה הרוצים באמת ובתמים להגיע למעלה גבוהה בדרכם הרוחנית חשים בנוכחותו של הצר האחר, הסטרא אחרא, ובעליונותו עלינו. ברור לנו שמבחינה רוחנית אנו חלשים מכדי להתגבר על רצונות שליליים ומזיקים. יתרה מזאת, מבחינה רוחנית אנו עיוורים. לא ברור לנו ואיננו יודעים מה תפקידנו ומה עלינו לעשות או לא לעשות.
לשתי בעיות אלו, חוסר כח ולהלחם ב"צד הרע" והעיוורון הרוחני שלנו יש רק מקור אחד: "הקליפות". אלו הן כוחות רוחניים שליליים שמשכנו על עצמנו באמצעות מעשים שליליים, בגלגול זה או גם בגלגולים קודמים. כל עוד הקליפות עוטפות אותנו לא נוכל להגיע לשלמות רוחנית שהיא מטרת חיינו. שלמות רוחנית היא התנאי ההכרחי לחיים של שלוה, אושר והצלחה.
הזהר הוא הכלי החזק ביותר מכל להסיר את הקליפות. כשר' שמעון כתב את ספר הזהר הוא גילה סודות נסתרים עצומים. יחד עם זאת הוא הכניס לתוך מילות הזהר כוח, המסוגל לנקות מתוכנו "קליפות" וכל הקשור בהן. אילו כתב את הזהר אדם ברמה רוחנית נמוכה מזו של ר' שמעון לא היה בספר זה הכוח הרוחני של ניקוי שיש בו עתה.
ספר הזהר - כמו גם המדרש - כותב שאברהם אבינו תיקן, כלומר ייסד, את תפילת שחרית. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה, ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. הבה נבחן למה התכוונו חכמים במושג "תיקן".
ברור שלא מדובר על כך שאבותינו חברו את מילות התפילה. מבחינה היסטורית זה בלתי מתקבל על הדעת. מילות התפילה, ברובן, נקבעו על יד אנשי הכנסת הגדולה, בזמן בניית בית המקדש השני. זה היה למעלה מ-1000 שנה אחרי זמנם של אבותינו - אברהם, יצחק ויעקב. כשחז"ל קבעו שאבותינו "תיקנו" את התפילות בוודאי התכוונו למשהו עמוק הרבה יותר.
באחד הימים למד ר' יוסף קארו, שחי בזמנו של האר"י ז"ל הקדוש מצפת, סוגיה בתלמוד שקשה היה ליישב אותה. הוא חזר ולמד, שב ושנה מתוך החלטה פנימית שלא לעזוב את הלימוד עד שיבין אותו על בוריו. במשך כמה שבועות הוא העלה כמה אפשרויות ליישב ולהבין את כוונות חז"ל. אחרי יגיעה רבה מצא הסבר שהניח את דעתו.
מלא שמחה ואושר רץ ר' יוסף קארו לבית המדרש ופנה אל האדם הראשון שפגש, תלמיד בינוני בהחלט - שבוודאי לא היה ברמתו של ר' יוסף קארו. בהתלהבותו הראה לו הצדיק את הסוגיה בגמרא ובקש ממנו להסביר לו אותה. הוא ציפה שהתלמיד ירים את ידיו ויודה שהדבר קשה עליו. להפתעתו ותדהמתו התבונן התלמיד בסוגיה והסבירה באותה בדרך שר' יוסף קארו הגה לאחר שבועות של מאמץ.
המום כולו עזב ר' יוסף קארו את בית המדרש ושקע בהרהורים: "אם תלמיד פשוט הגיע למודעות ולהסבר מעמיק בתוך כמה דקות של עיון מדוע זה לקח לי, מנהיג הדור וראש הישיבה, כל כך הרבה זמן ומאמץ. משהו בי כנראה פגום".
בעודו שוקע בשרעפיו בא מולו האר"י ז"ל הקדוש. האר"י ז"ל ראה מיד שפניו של ר' יוסף קארו אינם כתמול שלשום, ושאל אותו לסיבת הדבר. כששמע את פרטי המקרה חייך האר"י ז"ל ואמר לו: אמשול לך משל. היתה פעם עיר שמקור המים היחיד שלה היה למעלה בקצה ההר. רק אדם אחד היה חזק דיו לטפס עד ראש ההר, לשאוב מים ולהוריד לתושבי העיר דליי מים חיים. ברגע שדליי המים הגיעו לכיכר העיר, יכל כל אדם לשתות ממימי המעיין אשר בראש ההר. אבל זה התאפשר רק הודות לאיש החזק שהביא את המים למטה, אל האנשים.
והמשיך האר"י ז"ל בהסבריו:
אתה, ר' יוסף קארו, השקעת את זמנך, את מרצך ואת נפשך כדי להבין סוגיה מסוימת בגמרא שהיתה סתומה לכולם. כמו האיש היחיד שיכול היה להביא מים מקצה ההר כך גם אתה: יגעת ומצאת. עכשיו כל אחד יכול להבין את הלימוד מתוך עיון קל.
ספור זה ממחיש לנו למה התכוונו הזהר והמדרש כשכתבו שאבותינו "תקנו את התפילות". הכוונה היא שאבותינו הקדושים פתחו את דרכי התקשרות השונים דרכם אנו יכולים להתדבק בקדושה בזמן התפילה. בלי לפתוח את שלושת דרכי התקשרות השונים ("שדורי" בוקר, "ערוצי" אחר הצהרים וה"תדר" של הלילה), לא היינו יכולים למשוך אור - אפילו אם היינו מתפללים.
עכשיו אפשר להבין את הגדולה של ר' שמעון ש"כתב" את ספר הזהר. הוא פתח דרכי תקשורת בין הנשמה והאור. הזוהר מפעיל צינורות רוחניים המקשרים אותנו לכוח של זיכוך רוחני וקשר מתמיד עם האור של הבורא יתברך.
מכאן נבין שאם אדם אחר היה כותב את הזהר - אי אפשר היה שהזהר יזכך וינקה אותנו, כפי שזה נעשה עכשיו. רק ר' שמעון יכול היה לפתוח ולהפעיל את הזהר בשבילנו.
עכשיו קל יותר להבין את המטרה והתפקיד של ספר הזהר, לזכך את נשמתנו ולהפרידה מן "הקליפות". אין שום כלי אחר שיש בו את הכוח הזה, כפי שיש בזהר.
--
מתוך הספר "אשרי העם הם לומדך" מאת מיכאל ברג
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה