מאת הרב אדם סיני
--
בחינה ג' – תפארת
--
כשהאדם רואה שהוא עם רצון של השפעה מחד, אבל מאידך מקיים את רצון המשפיע שיקבל את כל הטבותו, הוא חושש שהוא עלול להיות נפרד מהמשפיע. ופרט לזאת, הוא רואה שבלי הרצון לקבל כלום, הוא לא יכול להתקיים. לכן מתקבל בו הרצון לקבל מעט. רק כדי חיותו – וזה נקרא תפארת (ת"ת) או זעיר אנפין (ז"א בארמית - פנים קטנות).
עוד ניתן לומד על הבחינה ג', שכאשר הרצון קיבל על ההכרח הוא לא הסתפק, היות והוא לא קיים את מטרת הבריאה – לקבל את כל האור. לכן הוא חייב לעבור לבחינה ד'. לאחר שהאדם גילה בבחינה ב' את האני המגולה שלו, הוא גילה שהוא אנוכי. למרות שהוא רוצה להשפיע, מתרקמת בליבו החלטה – אם זה האני שלי, חייב אני לקיים אותו. אם הבורא ברא בי רצון לקבל, אין אני יכול לוותר על הרצון הזה. יחד עם זאת אומר הנברא – אני רוצה להחזיק בהחלטה שלי להיות משפיע. זאת אומרת, כאשר היינו במצב של חכמה - שהאור והכלי התקבלו כאחד, הרצון אמר – אני רוצה להיות כמו האור, להיות משפיע. קיבל מודעות גדולה מאוד על האני שלו. קיבל שליטה גדולה מאוד. הוא נהיה כמעט כמו האור, כמעט כמו הבורא ויכול היה להשפיע. יכול לשלוט, בעל עוצמה. ואז הוא מגלה – שהבורא – הוא המשפיע. והוא (האדם) בעצם צריך לרצות לקבל את ההטבה.
שאלה אם עכשיו הוא מוכן לוותר על הרצון הגדול של השפעה שלו, של השליטה. האם הוא יודע גם לקבל קצת. או לא.
על הגאווה
למשל, בעל בא הביתה ואשתו מציעה לו לאכול ושואלת: האם אתה רוצה לאכול משהו. הוא עשוי לענות: לא. כי בעל שליטה. הוא לא צריך שום דבר מאף אחד. הוא לא צריך כלום, לא רוצה שום דבר, והוא גם לא מבקש.
בהתחלה זה כיף – לא לרצות כלום. אבל כמה זה קשה שאדם כזה נמצא לידיך. הוא לא רוצה כלום. הוא לא מספיק מנמיך את עצמו כדי אפשר יהיה לתת לו משהו. למה לא? הרבה פעמים בגלל גאווה. בגלל גאווה לא יכול לקבל שום דבר. ולא רוצה לקבל כלום. רוצה להשאר בשליטה. כי אם יתנו לו הוא ירגיש חלש. ואז הוא לא רוצה לקבל שום דבר. זה מחלה פחות קשה. מחלה יותר קשה שרוצים כל הזמן לקבל (אנוכיות). אבל גם זאת מחלה אצל גאוותנים – שלא רוצים לקבל שום דבר, אבל בסתר אחר כך לוקחים הרבה מאוד.
אז האדם הזה ברגע שהוא מבין שכן צריך לקבל, אז הוא עושה איזשהו הפסק קטן – אני מכון לקבל – מעט, על ההכרח. אבל רק זה. כי אני רואה שבלי לקבל על ההכרח, אני לא באמת יכול לחיות. והמצב הזה הוא המצב שהוא בין לבין. הוא לא רק שליטה, לא רק בינה, לא רק חסדים. ולא רק חכמה. מצב ביניים.
לאחר שהאדם קיבל חלק, הוא עובר לבחינה אחרונה. והבחינה האחרונה היא בחינה ד'.
--
כשהאדם רואה שהוא עם רצון של השפעה מחד, אבל מאידך מקיים את רצון המשפיע שיקבל את כל הטבותו, הוא חושש שהוא עלול להיות נפרד מהמשפיע. ופרט לזאת, הוא רואה שבלי הרצון לקבל כלום, הוא לא יכול להתקיים. לכן מתקבל בו הרצון לקבל מעט. רק כדי חיותו – וזה נקרא תפארת (ת"ת) או זעיר אנפין (ז"א בארמית - פנים קטנות).
עוד ניתן לומד על הבחינה ג', שכאשר הרצון קיבל על ההכרח הוא לא הסתפק, היות והוא לא קיים את מטרת הבריאה – לקבל את כל האור. לכן הוא חייב לעבור לבחינה ד'. לאחר שהאדם גילה בבחינה ב' את האני המגולה שלו, הוא גילה שהוא אנוכי. למרות שהוא רוצה להשפיע, מתרקמת בליבו החלטה – אם זה האני שלי, חייב אני לקיים אותו. אם הבורא ברא בי רצון לקבל, אין אני יכול לוותר על הרצון הזה. יחד עם זאת אומר הנברא – אני רוצה להחזיק בהחלטה שלי להיות משפיע. זאת אומרת, כאשר היינו במצב של חכמה - שהאור והכלי התקבלו כאחד, הרצון אמר – אני רוצה להיות כמו האור, להיות משפיע. קיבל מודעות גדולה מאוד על האני שלו. קיבל שליטה גדולה מאוד. הוא נהיה כמעט כמו האור, כמעט כמו הבורא ויכול היה להשפיע. יכול לשלוט, בעל עוצמה. ואז הוא מגלה – שהבורא – הוא המשפיע. והוא (האדם) בעצם צריך לרצות לקבל את ההטבה.
שאלה אם עכשיו הוא מוכן לוותר על הרצון הגדול של השפעה שלו, של השליטה. האם הוא יודע גם לקבל קצת. או לא.
על הגאווה
למשל, בעל בא הביתה ואשתו מציעה לו לאכול ושואלת: האם אתה רוצה לאכול משהו. הוא עשוי לענות: לא. כי בעל שליטה. הוא לא צריך שום דבר מאף אחד. הוא לא צריך כלום, לא רוצה שום דבר, והוא גם לא מבקש.
בהתחלה זה כיף – לא לרצות כלום. אבל כמה זה קשה שאדם כזה נמצא לידיך. הוא לא רוצה כלום. הוא לא מספיק מנמיך את עצמו כדי אפשר יהיה לתת לו משהו. למה לא? הרבה פעמים בגלל גאווה. בגלל גאווה לא יכול לקבל שום דבר. ולא רוצה לקבל כלום. רוצה להשאר בשליטה. כי אם יתנו לו הוא ירגיש חלש. ואז הוא לא רוצה לקבל שום דבר. זה מחלה פחות קשה. מחלה יותר קשה שרוצים כל הזמן לקבל (אנוכיות). אבל גם זאת מחלה אצל גאוותנים – שלא רוצים לקבל שום דבר, אבל בסתר אחר כך לוקחים הרבה מאוד.
אז האדם הזה ברגע שהוא מבין שכן צריך לקבל, אז הוא עושה איזשהו הפסק קטן – אני מכון לקבל – מעט, על ההכרח. אבל רק זה. כי אני רואה שבלי לקבל על ההכרח, אני לא באמת יכול לחיות. והמצב הזה הוא המצב שהוא בין לבין. הוא לא רק שליטה, לא רק בינה, לא רק חסדים. ולא רק חכמה. מצב ביניים.
לאחר שהאדם קיבל חלק, הוא עובר לבחינה אחרונה. והבחינה האחרונה היא בחינה ד'.
--
בחינה ד' – מלכות
--
--
בחינה ד' היא ההשתוקקות לקבל את כל האור. לכאורה בבחינה א' כבר קיבלתנו את כל האור, אבל לא הייתה לנו את ההשתוקקות. שם בבחינה א' אמרנו שהאור והכלי באו כאחד.
מהלך השורשי הזה בקיום ההשתוקקות מתבטא בנאמר – התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו.
יצירת אמביציה – הלכה למעשה
אז מה זה הרצון הזה שאנחנו רוצים ליצור בתוכנו? מהו הרצון של אמביציה? ואיך בונים אותו?
כל אחד ואמביציה שלו למשהו אחר. אמביציה בונים מכל חמשת השלבים. למרות שעכשיו אנחנו מכירים אותם, עדיין קשה לנו להשתמש בהם:
כתר – השורש של הכל. כאן צריך להאמין שאפשר. זה הנקודה שטמונה בכתר. צריך להכריח את עצמי להאמין, גם אם קשה :)
חכמה – בחינה א'. צריך לדמיין את עצמי במצב אליו אני רוצה להגיע. ולא משנה מהו. לדוגמא, אני רוצה להיות זמר. צריך לעצום את העיניים. צריך לדמיין רעש של קהל מסביב. לקחת מיקרופון מקצועי. להתלבש כמו זמר (אלוויס) וכו'. מתחילים לשיר, ומדמיינים את עצמנו בדיוק במצב של זמר – עם כל מה שצריך – קול יפה, קהל מעריצים, אמנות נגינה מפוארת וכו'
בינה – בחינה ב' – שלב של מודעות עצמית, מהפך שלם. חייבים בשלב הזה – להרגיש, לצאת מחוץ לתמונה ולהסתכל על עצמך פועל את הדברים האלה. בדוגמא של ילד, לעורר אמביציה ללמוד חשבון בכיתה. תחילה צריך להחדיר לו מוטיבציה על ידי זה שגורמים לא להאמין שהוא יכול. (כמו שהמורים אומרים: לילד שלך יש פוטנציאל עצום..) צריך להראות לילד שיש לו פוטנציאל. על ידי חיזוקים חיוביים וכל מיני פעולות אחרות.
לאחר מכן צריך לדמיין לילד – לתאר לו את המצב שבו, לדוגמא, הוא מגיע הביתה, עם התעודה ואבא שלך אומר לך דני אני קונה לך אופניים. כי קיבלת מצוין בחשבון ואתה שמח.
אחרי דימיון מסוג כזה (וכמה שיותר מפורט יותר טוב), עוברים לשלב בינה. הוא הפוך במהותו. כאן מכירים במצב הקיים. עם ילדים צריך לעשות אותו בעדינות וזהירות. עם מבוגרים זה פחות נורא. צריך לעצור את הכל. ולהגיד – רגע, אני בעצם לא שם. בוא נראה מה חסר לי. לפרט.. מודעות עצמית זה גילוי של כל החסרונות, לגלות מי אני באמת (במצב המצוי).
תפארת – אנחנו רק מגרים ופועלים קצת חלק מהחסרונות כדי לחזור למצב שתיים (חכמה). לפעול לאט לפי שלבים.
מלכות – אתה רואה שיש לך מוטיבציה גדולה להמשיך לפעול, ואתה צריך לעצור את עצמך. לא לבלוע את הכל בבת אחת. צריך להכריח את עצמי לעשות לאט-לאט, שלב-שלב לפי שלבים.
שיש כל השלבי האלו. צריך לפעול שוב ושוב לאט-לאט. זה קשה לא קל. במיוחד צריך להשקיע בדימיון שלך של המצב הרצוי. זה אחד הדברים שבונים את האמביציה. צריך לדעת בבירור לאן אתה רוצה להגיע. ולחזור על השלבים הרבה פעמים, שוב ושוב.
כדאי לבנות את האמביציה מהקטן לגדול. משלב לשלב – ולא ישר את כל העוגה (ילד שצריך ללמוד חשבון – לא נדמיין אותו מרצה מתמטיקה באוניברסיטה ל-2,000 איש, אלא ליצור אמביציה ללוח הכפל עד 3 וכו').
איך אתם רוצים לראות את ילד שלכם. איך אותם רוצים לראות אותו בעוד חודש. ואז לראות מה חסר כדי שיגיע לעוד חודש. להאמין שאפשר. לדמיין את הילד שלכם מתנהג כמו שאתם רוצים שהוא יתנהג. כמו שאתם יודעים שטוב לו שיתנהג. אחר כך לראות את החסרונות בצורה ברורה. מהו צריך לעשות כדי להתנהג במצב הזה. ואז לאט-לאט לבנות אותו, ולא להתרגז עליו שהוא לא מה שדמיינתם. לאט-לאט. שלב-שלב.
מהלך השורשי הזה בקיום ההשתוקקות מתבטא בנאמר – התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו.
יצירת אמביציה – הלכה למעשה
אז מה זה הרצון הזה שאנחנו רוצים ליצור בתוכנו? מהו הרצון של אמביציה? ואיך בונים אותו?
כל אחד ואמביציה שלו למשהו אחר. אמביציה בונים מכל חמשת השלבים. למרות שעכשיו אנחנו מכירים אותם, עדיין קשה לנו להשתמש בהם:
כתר – השורש של הכל. כאן צריך להאמין שאפשר. זה הנקודה שטמונה בכתר. צריך להכריח את עצמי להאמין, גם אם קשה :)
חכמה – בחינה א'. צריך לדמיין את עצמי במצב אליו אני רוצה להגיע. ולא משנה מהו. לדוגמא, אני רוצה להיות זמר. צריך לעצום את העיניים. צריך לדמיין רעש של קהל מסביב. לקחת מיקרופון מקצועי. להתלבש כמו זמר (אלוויס) וכו'. מתחילים לשיר, ומדמיינים את עצמנו בדיוק במצב של זמר – עם כל מה שצריך – קול יפה, קהל מעריצים, אמנות נגינה מפוארת וכו'
בינה – בחינה ב' – שלב של מודעות עצמית, מהפך שלם. חייבים בשלב הזה – להרגיש, לצאת מחוץ לתמונה ולהסתכל על עצמך פועל את הדברים האלה. בדוגמא של ילד, לעורר אמביציה ללמוד חשבון בכיתה. תחילה צריך להחדיר לו מוטיבציה על ידי זה שגורמים לא להאמין שהוא יכול. (כמו שהמורים אומרים: לילד שלך יש פוטנציאל עצום..) צריך להראות לילד שיש לו פוטנציאל. על ידי חיזוקים חיוביים וכל מיני פעולות אחרות.
לאחר מכן צריך לדמיין לילד – לתאר לו את המצב שבו, לדוגמא, הוא מגיע הביתה, עם התעודה ואבא שלך אומר לך דני אני קונה לך אופניים. כי קיבלת מצוין בחשבון ואתה שמח.
אחרי דימיון מסוג כזה (וכמה שיותר מפורט יותר טוב), עוברים לשלב בינה. הוא הפוך במהותו. כאן מכירים במצב הקיים. עם ילדים צריך לעשות אותו בעדינות וזהירות. עם מבוגרים זה פחות נורא. צריך לעצור את הכל. ולהגיד – רגע, אני בעצם לא שם. בוא נראה מה חסר לי. לפרט.. מודעות עצמית זה גילוי של כל החסרונות, לגלות מי אני באמת (במצב המצוי).
תפארת – אנחנו רק מגרים ופועלים קצת חלק מהחסרונות כדי לחזור למצב שתיים (חכמה). לפעול לאט לפי שלבים.
מלכות – אתה רואה שיש לך מוטיבציה גדולה להמשיך לפעול, ואתה צריך לעצור את עצמך. לא לבלוע את הכל בבת אחת. צריך להכריח את עצמי לעשות לאט-לאט, שלב-שלב לפי שלבים.
שיש כל השלבי האלו. צריך לפעול שוב ושוב לאט-לאט. זה קשה לא קל. במיוחד צריך להשקיע בדימיון שלך של המצב הרצוי. זה אחד הדברים שבונים את האמביציה. צריך לדעת בבירור לאן אתה רוצה להגיע. ולחזור על השלבים הרבה פעמים, שוב ושוב.
כדאי לבנות את האמביציה מהקטן לגדול. משלב לשלב – ולא ישר את כל העוגה (ילד שצריך ללמוד חשבון – לא נדמיין אותו מרצה מתמטיקה באוניברסיטה ל-2,000 איש, אלא ליצור אמביציה ללוח הכפל עד 3 וכו').
איך אתם רוצים לראות את ילד שלכם. איך אותם רוצים לראות אותו בעוד חודש. ואז לראות מה חסר כדי שיגיע לעוד חודש. להאמין שאפשר. לדמיין את הילד שלכם מתנהג כמו שאתם רוצים שהוא יתנהג. כמו שאתם יודעים שטוב לו שיתנהג. אחר כך לראות את החסרונות בצורה ברורה. מהו צריך לעשות כדי להתנהג במצב הזה. ואז לאט-לאט לבנות אותו, ולא להתרגז עליו שהוא לא מה שדמיינתם. לאט-לאט. שלב-שלב.
