מאת ישראל בן דוד
--
אמרה ידוע של פסיכולוגים אומרת, שכדי לאהוב את הזולת, על האדם תחילה ללמוד לאהוב את עצמו. אותו כנ"ל אפשר לסמוך על האמונה והיכולת לסמוך ולבטוח בזולת. שכן, אין האדם יכול באמת לסמוך או להאמין לזולת, אם לא למד לבטוח ולהאמין בעצמו תחילה. נשמע הגיוני נכון?
הרי גם חז"ל אמרו - אין נותן מה שאין בו. כלומר, בן אדם לא באמת יכול לסמוך, לתת אהבה או לבטוח במישהו מחוץ לו - אם אינו מכיר את חווית האהבה, הבטחון והאמונה על בשרו עצמו הוא, דהיינו למד לאהוב, להאמין ולסמוך על עצמו.
--
אבל מה קורה, אם האדם בבחינת עצמו - לא קיים?
--
את מה נותר לאהוב, לסמוך או לבטוח בו?
--
הרי - כמו באהבה שתלויה בדבר - גם האהבה של האדם תיפסק כשיפסק הדבר האשלייתי שעליו הוא סומך, דהיינו הגשמיות והעצמי האשלייתי שלו. כי כל הגשמיות היא מעין חלום ואשלייה - ואיך אפשר לסמוך על זה באמת? הרי היא לא באמת קיימת.
--
אם כך, מה יישאר מטיב הקשר והחיבור של האדם עם עצמו, האמונה, האהבה והבטחון שבו?
--
חכמת הקבלה מגלה שהבטחון העצמי האמיתי של האדם הוא בטחון בבורא. ההכרה שאני לא סיבת הפעולה, מבטיחה לאדם חיבור אמיתי לבחינת הנשמה שבו - שהיא חלק אלוה ממעל, דהיינו בחינת הבורא בתוכו. כי הבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד שבאמת קיים, ושבאמת יש בו ממשות. בהתאם רק על הבורא ניתן לסמוך ולהיות מחובר אליו באמת.
--
וזאת בחינת הבטחון העצמי האמיתי של האדם. דהיינו להיות בעל אמונה ויכולת לסמוך על ה' ית' באופן מלא, ללא סייג וללא תנאי.
--
שנזכה כולנו במהרה בימינו :)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה