יש עניין לחזק את ההכרה בה' יתברך - בגודל מעלתו, עוצמתו ויכולתו הממשית להושיע כל אחד אחד מישראל, כולל אותך.
--
אבחנה שניה ששם רבינו בחיי בספרו תורת החובות הלבבות, הוא שהבדל בין הבוטח על ה' לבין זה שלא, הוא שהבוטח בה' נמצא בשלוות נפש ומנוחת הלב תמידית, במפגש שלו עם המציאות. ולמה זה? כי יש לו ידיעה ברורה שגם הטוב וגם הרע שמתרחשים לו בחיים נעשים מה' יתברך כפי שהטוב לו והמתאים לו באמת - גם באופן הגשמי (בעולם הזה) וגם באופן הרוחני (בחינת העולם הבא). וזה כפי שאמר דוד המלך: "אך (רק) לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקוותי (הבטחון שלי)".
רבינו בחיי לא מציין כאן את העניין של השמחה, אבל ודאי אחד שיש לו למי לפנות, גם יש לו שמחה גדולה מאוד מאוד בלב - שיש לו למי לשייך את טובות וגם הצרות והתחלואים (לא עלינו) שחלים איתו. שיש לו אבא שדואג לו.
--
לעומת זאת, אחד שאינו בוטח על ה', מסביר רבינו בחיי, נמצא כל הזמן בדאגה תמידית ועצב ממושך, ויגון בלתי פוסק - גם בשעת הטובה וגם בשעת הרעה. ולמה זה?
בשעת הטובה - זה שאינו בוטח על ה' הרי הוא נמצא בחוסר סיפוק במצבו (לא מסתפק במה שיש לו, אלא תמיד חסר לו, ומתאווה ליותר).
והרי בעת הרעה - מתרגז שמה שאירע לו הוא היפך שאיפותיו ותוכניותיו. ועל זה אמר שלמה המלך - " כל ימי עני רעים".
--
מכאן אפשר ללמוד, שברגע שזיהינו איזה שהיא דאגה, עצב או חוסר הסתפקות (תלונות או האשמות) - יהיו לנו לסממנים לאיפה אנחנו נמצאים באמת מבחינה רוחנית. הכרת המקום שבו אנחנו נמצאים, הוא שלב הכרחי להתקדמות שלנו.
--
תכונת הגאווה שיש לאדם, מסיטה אותו. ולא ן מביאה. הרי זה שאינו מסופק במה שיש לו, חסר בו ממידת הענווה. וכשאין ענווה, בודאי מופיע שם ההיפך שלו והוא הגאווה.
וגם, לראות בן אדם כועס שאירע לו משהו ההיפך למה שציפה או כיוון, הרי הוא זה שלא מקבל את ההשגחה - שהכל מה' יתברך, בודאי מתגאה הוא.
חכמת הקבלה מגלה, שתכונת הגאוה - היא התכונה העיקרית שמבדילה בינינו לבין אור של ה' יתברך. וזה בסוד השוואת הצורה איתו ית'. הדרך היחידה שנוכל להיות דבקים בו ית' הוא על ידי זה שנהיה כמוהו. ואם אדם מתגאה, כל תשומת הלב שלו הרי בעצמו, ולא מופנת לזולת. והנה הרי כאן המכשול.
אם נדע בשעת האמת, להחליף את הצורה איתה אנחנו פונים אל העולם - מגאוה לענוה, הרי פתרנו את רב הבעיות שלנו. ובמקרה הזה, גם את העניין של הבטחון על ה'.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה