ר"ח אדר - השיר :)

בטחון עצמי על פי חכמת הקבלה

מאת ישראל בן דוד

--

אמרה ידוע של פסיכולוגים אומרת, שכדי לאהוב את הזולת, על האדם תחילה ללמוד לאהוב את עצמו. אותו כנ"ל אפשר לסמוך על האמונה והיכולת לסמוך ולבטוח בזולת. שכן, אין האדם יכול באמת לסמוך או להאמין לזולת, אם לא למד לבטוח ולהאמין בעצמו תחילה. נשמע הגיוני נכון?

הרי גם חז"ל אמרו - אין נותן מה שאין בו. כלומר, בן אדם לא באמת יכול לסמוך, לתת אהבה או לבטוח במישהו מחוץ לו - אם אינו מכיר את חווית האהבה, הבטחון והאמונה על בשרו עצמו הוא, דהיינו למד לאהוב, להאמין ולסמוך על עצמו.

--

אבל מה קורה, אם האדם בבחינת עצמו - לא קיים?

--

את מה נותר לאהוב, לסמוך או לבטוח בו?

--

הרי - כמו באהבה שתלויה בדבר - גם האהבה של האדם תיפסק כשיפסק הדבר האשלייתי שעליו הוא סומך, דהיינו הגשמיות והעצמי האשלייתי שלו. כי כל הגשמיות היא מעין חלום ואשלייה - ואיך אפשר לסמוך על זה באמת? הרי היא לא באמת קיימת.

--

אם כך, מה יישאר מטיב הקשר והחיבור של האדם עם עצמו, האמונה, האהבה והבטחון שבו?

--

חכמת הקבלה מגלה שהבטחון העצמי האמיתי של האדם הוא בטחון בבורא. ההכרה שאני לא סיבת הפעולה, מבטיחה לאדם חיבור אמיתי לבחינת הנשמה שבו - שהיא חלק אלוה ממעל, דהיינו בחינת הבורא בתוכו. כי הבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד שבאמת קיים, ושבאמת יש בו ממשות. בהתאם רק על הבורא ניתן לסמוך ולהיות מחובר אליו באמת.

--

וזאת בחינת הבטחון העצמי האמיתי של האדם. דהיינו להיות בעל אמונה ויכולת לסמוך על ה' ית' באופן מלא, ללא סייג וללא תנאי.

--

שנזכה כולנו במהרה בימינו :)

בטחון על ה' - מבחן השפע - (ד)

רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות מגלה שבע הבדלים עיקריים המבחינים בין בן אדם הבוטח על ה' לבין אחד שלא. אבחנות אלו עוזרות לנו לפתח תכונה זו ולחזק אותה אצל אחד שחפץ בה. (מי לא?)

--

אבחנה רביעית עוסקת במצב שבו לאדם יש עודף על המצרך הבסיסי שלו. מה יהיו סיבות ופעולות שמניעות אחד בוטח על ה' ומה - את זה שלא. וכך לשונו:

--

הבוטח על ה' אם עדף לו דבר על מזונו, משתמש בו במה שרצוי לפני ה' יתעלה בנפש נדיבה ובלב שלם. לעומת זאת אחד שלא בוטח על ה' רואה את העולם כאמצעי למלא את חסרונו, לפי כך פועל לריבוי הונו ולא חושב לחלק אותו עם ה' או עם הזולת. תוצאה רגילה של פעולה כזאת, מדגיש רבינו בחיי, שהונו בשלב מסוים הולך לאיבוד ואדם נשאר בלי כל.

--

ניתן ללמוד מכאן, שמעבר להכרה שה' נמצא מאחורי כל סיבה של פרנסה וכוונתו להיטיב עם אדם בין אם משפיע טובה או רעה על האדם, גם במצבים של שפע ואיזון כלכלי, על האדם לנהל היטב את התקציב הניתן בידו ולדעת לחלק אותו בתבונה. התכונה של בטחון על ה' באה לידי ביטוי גם בצורה של השימוש בשפע הניתן לאדם, דהינו צורה בעל מנת להיטיב ולהשפיע.

--

ה' יעזור שנזכה לפתח תמונה ברורה של בטחון על ה' בשכל ובלב ונצליח לשלבה בכל צעד ופעולה שלנו בחיי היומיום :)

בטחון על ה' - מבחן האמצעי - (ג)

--

רבינו בחיי בספרו תורת חובות הלבבות נותן אבחנה ברורה לאיכויות האדם הבוטח על ה' להבדיל מזה שאינו בוטח.

--

מאמר זה יעסקו באבחנה שלישית - מבחן האמצעי - וזה לשונו:

הבוטח על ה' ואף על פי שהוא מתעסק בסיבות (דהיינו אמצעים להתפרנס), אינו סומך בליבו עליהן ואינו מקוה מהן תועלת ולא נזק בלי גזרת ה'. אלא מתעסק הוא בהן בבחירתו משמעת ה', אשר צוה להתעסק בעולם הזה לבנינו ולשכלולו.

--

כלומר איכות בולטת של האדם הבוטח על ה' שלמרות שמוצא לו דרך להתפרנס, לא באמת סומך על האמצעי הזה של פרנסה, אלא כשמו כן הוא - אמצעי - הינו מעין צינור, שהשפע שנגזר להגיע אליו על ידי ה', יגיע אליו. וכך ממשיך, הרב ומסביר, שמסיבה זו במידה ויצא לא איזה תועלת מדרך הפרנסה שבחר, או הצליח להמנע מאיזה נזק - נותן תודה לה' בלבד, ולא מתלהב יותר מידי מעסק או מקום עבודתו, ולא מוסיף בו דבקות - וכמובן לא משייך את הסיבה לאמצעי, אלא יודע להבחין בין העיקר לתפל ושם בטחונו חזק על ה' וליבו סמוך עליו בלי סיבות.

גם אם לא יקבל תועלת מהפרנסה, הרי אין הדבר גורם לו קוצר רוח, ואף לא יפסיק מלהתעסק בזה, כי כמו שאמרנו לעיל, הסיבה העיקרית שמפעילה את האדם הבוטח על ה', היא ציווי ה' לבנות ולשכלל את העולם.

--

מוסבר בקבלה ששפע שמקבל האדם במהלך השנה, נגזר עליו מראש השנה עד ראש השנה, ולא יקבל יותר ממה שנגזר לו. מכאן אפשר ללמוד, שאין סיבה להיות מוטרד, הרי השפע שנגזר בודאי יגיע לאדם. אלא עיקר ההתעסקות של האדם, מבחינת אופן ההשתדלות שבחר לצורך הפרנסה - לא בא אלא ממקום של קיום, בניה ושכלול העולם, ולא מסיבה שמזה צריך לבוא כסף. כי אם הכסף בא מה' בלבד.

--

להבדיל מזה, אחד שאינו בוטח על ה', שם את בטחונו בסיבות (דהיינו האמצעים לפרנסה - עסק, מקום עבודה או עסקה שצריך לעשות) מכיוון שכך, אם האמצעים הללו הביאו לא תועלת וסלקו איזה נזק, יקיר תודה לעצמו ויוסיף להתלהב מהאמצעי הזה שלו (כלומר נמצא כופר בעיקר שהוא ההבנה כי כל הכסף בא מה' ית'). לעמות זאת, אם לא רואה סימן לשפע באיזה עסק, יתקרר ויפנה לרוץ אחרי אמצעים (עסקים) אחרים.

--

מבחן האמצעי, אבחנה השניה הזאת, מלמד אותנו איפה להתמקד ועל מה לשים לב. לאן אנחנו נוטים את התקווה שלנו. האם הרדיפה או שבח של העסק מביא את השפע והפרנסה הטובה? שמא יש לנו את הבטחון הנדרש והיכולת לסמוך בלב על ה' ית' - שהפרנסה תגיע בכל מקרה, כל עוד אנחנו עושים את תפקידנו בעסק הזה.
--
ואם לא, מה אנחנו עושים עם זה?

רצון ה'

--

מאת ישראל בן דוד

--

יש עניין גדול מאוד בכל הקשור לעשיית המצוות. כך הדגישו חז"ל ובפרט רבינו הקדוש, האר"י ז"ל. בעת העושה את המצווה, יכוון האדם שאינו עושה אותה המצווה כעבד המשמש את רבו ע"מ לקבל פרס, אלא כבן שכל כוונתו לעשות רצון ונחת רוח לאביו שבשמיים (מתוך הקדמה לשער המצוות, כתבי האר"י).

--

מה החשיבות של רצון ה' ועשיית נחת רוח לבוראו? מהו הערך שמתממש בפעולת הכוונה הזאת? מה יחס שעלינו לקבוע לגבי עניין הכוונה? ואיך למעשה מכוונים?

--

וכך ממשיך רח"ו בהקדמה לשער המצוות ואומר שיש עניין גדול מאוד בכוונת העושה מצווה. כי לא מספיק שיעשה רק את המצווה, כי אם חשובה גם הכוונה. וסומך זאת לכך, שודאי יש שכר לכל מצווה, אבל בפועל לא כולם זוכים לקבל את השכר. ועל כך כמובן תוהה - למה?

--

התשובה היא הכוונה. מהי כוונה? כוונה היא מודעת של האדם בעת המצווה או במילים אחרות, איפה "ראש" והמחשבות שלו נמצאים.

--

כוונת העושה מצווה, השמחה והאמונה בגישתו למצווה זאת או אחרת - קובעים את התוצאת של העבודה רוחנית של בן אדם.

יש ערך הרבה יותר גבוה בכך שיכוון את לבו לדבר מסוים בשעת המצווה, מאשר לעשות אותה המצווה כמצוות אנשים מלומדה. המצוות ניתנו לנו כדי לזכך את מהותנו ולחבר אותנו למימד גבוה יותר של מציאות ה', דהיינו האור העליון. מי שמכוון לכך, זוכה לאט לאט לשים את כל מציאותו במקום החדש. מי שלא - נשאר ודועך במקומו, ועם זמן הופך את כל עבודתו הרוחנית לשגרה, ומשם הדרך ל.. קצרה מאוד.

--

חשוב להבין מהן המצוות. המצוות הם פעולות שמעבירות לחיבור לעולמות של קדושה ושפע, מחברות אותנו למעשה להקב"ה בעצמו. המצוות הן פעולות שניתנו לנו על ידי משה, עוד מאז מעמד הר סיני - והן הפעולות שמחברות אותנו לעולם שמעל הטבע הגשמי - העולם הרוחני.

--

למה חשוב לפעול את רצון ה'?

--

חכמת הקבלה מסבירה, שיש שני סוגיםשל רצונות.

- רצונות פרטיים (שלנו),

- ורצונות כללים - רצונות ברמה גבוהה יותר - ביניהם רצון ה' הוא למעשה הגדול מכולם, כי רצון ה' הוא למעשה אינסוף בעצמו.

ההיבט הכללי הזה, שהוא למעשה מימד האינסוף, טבעו - מעל הטבע. כך שאם אנחנו זוכים להתחבר לרצון הזה, גם אנחנו בעצמותנו נהיהים כאלו - מעל הטבע. זה למעשה הטבע האמיתי של בני ישראל. אנחנו לא גוף, אנחנו נשמה בתוך הגוף. המצוות אם כך, בהנתן כוונה מתאימה, סגולתם לחברנו לצד הנשמה שבתוכנו. חז"ל אומרים שזה הכלי היחידי למעשה שמאפשר את החיבור.

--

בדומה לזה, רח"ו נותן דוגמא עם כוונות שיש להצטייד בעת התפילה ובעת עסקנו תורה. וכך לשונו:

"וכן בעת שמתפלל לפניו יתברך, על איזו שאלה מן השאלות, כמו מזונות ועושר ובניו וכיוצא מזה, לא יתפלל לסיבת עצמו, שצריך לשאול אותה שאלה, אלא לקיים מצוותו יתברך, שנצטווינו שנתפלל אליו בעת צרותינו, כי הוא אליהנו, ואנחנו עמו ועבדיו, ואליו עינינו תלויות כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ואין לנו שום עזר אם לא ממנו יתברך, וישים כל בטחונו עליו."

בדומה להתייחסות זאת, גם בעסק התורה, ממליץ רח"ו לכוון את הלב לקונו, וזה לשונו:

"ואף גם בעסק התורה, אל יחשוב שעוסק בתורה כדי שידע מה שיש בה, אלא בעוסק בה כשור לעול וכחמור למשאוי - לקיים מצוות בוראו ולייחד קב"ה בשכינתיה, ע"י מצוות עסקו בתורה".

--

לדעתי, יש משהו חשוב ערך שמתממש בתפיסה הזאת והוא הקשר שלנו עם הבורא - והפעם אולי ברמה יותר אישית. האם ניסיתם פעם את הכוונה "להפסיק מעט" לפני מילה "אהבה" במקטע השני של שמע ישראל שמתחיל עם "והיה.."

--

והיה אם שמע תמשעו אל-מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום... ('פסיק מעט') .... .... לאהבה את ה' אלהיכם וכו'..

--

מה לדעתכם מתממש כאן? איזה ערך? איזה תחושה נוצרת בלב כתוצאה מהבנה הזאת שכל המצוות כולן למעשה באות בשביל דבר אחד, יחיד ומיוחד - לאהוב את ה' יתברך.

חשבתם פעם, מה קורה לאחד שאוהב את ה'? איזה בן אדם נהיה אותו אחד שלפתע מתחיל לאהוב אותו ית'?

ומה תהיו אתם כשלפתע תבקע מכם האהבה הזאת? מה תהיו ולאילו חיים תזכו כשהקשר יהפוך להיות יציב ותדיר?

--

דעו לכם, שאם ביכולתכם לדמיין מצב שכזה, בטח ובטח שאתם מסוגלים גם להגיע אליו. ויש מקום שנתבונן בזה..

--

ה' יעזור ונצליח להתחבר למימד החדש של אהבת ה'

מתוך יראה והתפעלות אמיתית בפניו ית'.

בטחון על ה' - מבחן הרגש - (ב)

יש עניין לחזק את ההכרה בה' יתברך - בגודל מעלתו, עוצמתו ויכולתו הממשית להושיע כל אחד אחד מישראל, כולל אותך.

--

אבחנה שניה ששם רבינו בחיי בספרו תורת החובות הלבבות, הוא שהבדל בין הבוטח על ה' לבין זה שלא, הוא שהבוטח בה' נמצא בשלוות נפש ומנוחת הלב תמידית, במפגש שלו עם המציאות. ולמה זה? כי יש לו ידיעה ברורה שגם הטוב וגם הרע שמתרחשים לו בחיים נעשים מה' יתברך כפי שהטוב לו והמתאים לו באמת - גם באופן הגשמי (בעולם הזה) וגם באופן הרוחני (בחינת העולם הבא). וזה כפי שאמר דוד המלך: "אך (רק) לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקוותי (הבטחון שלי)".

רבינו בחיי לא מציין כאן את העניין של השמחה, אבל ודאי אחד שיש לו למי לפנות, גם יש לו שמחה גדולה מאוד מאוד בלב - שיש לו למי לשייך את טובות וגם הצרות והתחלואים (לא עלינו) שחלים איתו. שיש לו אבא שדואג לו.

--

לעומת זאת, אחד שאינו בוטח על ה', מסביר רבינו בחיי, נמצא כל הזמן בדאגה תמידית ועצב ממושך, ויגון בלתי פוסק - גם בשעת הטובה וגם בשעת הרעה. ולמה זה?

בשעת הטובה - זה שאינו בוטח על ה' הרי הוא נמצא בחוסר סיפוק במצבו (לא מסתפק במה שיש לו, אלא תמיד חסר לו, ומתאווה ליותר).

והרי בעת הרעה - מתרגז שמה שאירע לו הוא היפך שאיפותיו ותוכניותיו. ועל זה אמר שלמה המלך - " כל ימי עני רעים".

--

מכאן אפשר ללמוד, שברגע שזיהינו איזה שהיא דאגה, עצב או חוסר הסתפקות (תלונות או האשמות) - יהיו לנו לסממנים לאיפה אנחנו נמצאים באמת מבחינה רוחנית. הכרת המקום שבו אנחנו נמצאים, הוא שלב הכרחי להתקדמות שלנו.

--

תכונת הגאווה שיש לאדם, מסיטה אותו. ולא ן מביאה. הרי זה שאינו מסופק במה שיש לו, חסר בו ממידת הענווה. וכשאין ענווה, בודאי מופיע שם ההיפך שלו והוא הגאווה.

וגם, לראות בן אדם כועס שאירע לו משהו ההיפך למה שציפה או כיוון, הרי הוא זה שלא מקבל את ההשגחה - שהכל מה' יתברך, בודאי מתגאה הוא.

חכמת הקבלה מגלה, שתכונת הגאוה - היא התכונה העיקרית שמבדילה בינינו לבין אור של ה' יתברך. וזה בסוד השוואת הצורה איתו ית'. הדרך היחידה שנוכל להיות דבקים בו ית' הוא על ידי זה שנהיה כמוהו. ואם אדם מתגאה, כל תשומת הלב שלו הרי בעצמו, ולא מופנת לזולת. והנה הרי כאן המכשול.

אם נדע בשעת האמת, להחליף את הצורה איתה אנחנו פונים אל העולם - מגאוה לענוה, הרי פתרנו את רב הבעיות שלנו. ובמקרה הזה, גם את העניין של הבטחון על ה'.

בטחון על ה' - דרוש בעניין הקיווי

--

מאת רמח"ל זצ"ל

--

הקדמה:

רבינו בחיי בשער הבטחון, פרק חמישי, מדגיש שעניין הבטחון בכתובים נאמר בשפה העברית בעשרה לשונות כנגד עשר מעלות הללו והם: מבטח, משען, תקוה, מחסה, תוחלת, חיכוי, סמיכה, שבר, מסעד וכסל.

והנה הרי מאמר מאת הרמח"ל זצ"ל, שמבהיר את העניין של הקיווי, דהיינו התקוה כאחד הפאזות של הבטחון על ה'.

--
לישועתך קויתי, ראשית הבריאה בתקוה, שכל התחתונים מצפים לשפעת עליונים על ידי תפלה או שיר.
כתיב, "בראשית ברא אלקים", אין ראשית אלא תקוה. אין הצמצום עשוי כי אם לצפות שיכנוס בו קו א"ס ב"ה, וזה קו לשון קיווי ותשוקה.
בא וראה, כל הבריות נבראו בלא שלימות, שנאמר, "אשר ברא אלקים לעשות" - שיעשו אחר כך בהמשכם השפע לשלימותם, או במעשים טובים או בתפלה או בשיר.
השכינה יצאה מתחלה בלתי מושלמת, וזה, "בראשית ברא אלקים", אלקים דייקא.
"ראשית חכמה יראת ה'" , אין יראה אלא מפני מי שצריך לו, ומי שאינו צריך לאחרים אינו ירא ממנו.
ראשית חכמת המאציל ב"ה הוא לעשות היראה שהוא התקוה לעליונים. וזה, "ה' הוא האלקים" ממש, כי הכל אחד. אך שרצה להוציא תחלה אלקים כדי לקבל מיקו"ק:
הדשאים עמדו על פתח הקרקע ולא יצאו עד שהתפלל עליהם אדם הראשון:
הלבנה מקבלת מן השמש. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", שהשפע נשקף מלמעלה וממתין לתקוה שתצמח מלמטה מן הארץ. תקות אמת שהוא הבטחון של אמת שבוטחים בהשגחה. וכל שאר בטחונות בהשתדלות, הם בטחונות של שקר. ובטחון בה' הוא בטחון אמת, שנאמר, "וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קווי", "לא איש אל ויכזב", "ואם יתמהמה חכה לו". ואם אינו בעולם הזה הוא לעולם הבא - "תקות עניים תאבד לעד", זה אי אפשר. וזה, "לישועתך קויתי ה'", לזה השם יקו"ק שהוא ראשית הכל, צריך שתהיה התקוה, ולא שום וכינוי. וכל המקוה תפלתו עולה בלי אמצעי, לא על ידי מלאך, אלא, "לישועתך" דייקא, כמו שמדבר לנוכח, לא על ידי שליח, כי הוא קו הבוקע ונוקב ועולה עד ה' ממש:
הקיווי הוא סוד ההתפשטות, קו המשפט, משא"כ העיגול הוא דבר סתום מכל צד. וזה, "לישועתך קויתי" - לעשות קוים. "יקו"ק" - בזמן שיהיה השם שלם.
המקוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה מיד מת, ונשאר רחוק מהשם, ונענש על שאינו מקוה לה'. ומי שהוא מקוה נאמר בו, "גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ה' דייקא, "לישועתך קויתי ה'":
המקוה אע"פ שיש לו מעט מעשים טובים לא יבוש, שנאמר, "וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי" . וזה כי יש לדל תקוה, ומי שהוא דל ממעשים טובים יש לו תקוה, כי השם מתגלה עליו ומעביר כל פשעים. וזה סוף התיקון - מגודל תקות כל ישראל באורך הגלות ובוטחים באמונה שיגאלו. וסוף התקוה, "ומשתי את עון הארץ", וזה, "לישועתך קויתי". כי זהו כבוד המלך שבוטחים בו. בא חבקוק והעמידה על אחת - אמונה – תקוה:
המקוה אפילו נכנס בגהינום יוצא ממנו, שנאמר, "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר", יקו"ק מאיר עליו . וכמה מלאכים עליונים מעלים אותו המקוה וזה "אבר כנשרים", ומסתלקים עמו למעלה, ותקותו היא טהרתו. "מקוה ישראל" ממש, כי הוא במדריגה עליונה שאין עושה בו פגם - "אם חטאת מה תפעל". וזהו סוד התשובה שהוא ממש שב אל מקורו, והס"א לא יכלה לו, ונאמר, "שובה ישראל עד ה'". כן המקוה הוא ממש בוקע בקו תקותו, ועושה נקב וסדק לעלות תחת כסא הכבוד, וזה, "לישועתך קויתי ה'". וזה, "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד", במקום שמתגלה יקו"ק מתגלה חסד, ואין פגם מעכב. וכמו שקיוה בחייו לה', כן לאחר מותו כשמתגברים כנגדו הדינים, הוא מתחזק בתקותו עד ה' ונקשר בו, ומסתלק ברגע. וזה, "לישועתך קויתי", אינו אומר לישועתך אקוה, אלא "קויתי" - בחיי, כן אחר המות לא יבושו הקוים:
בזמן שהצדיקים בצרה נאמר, "עמו אנכי בצרה", כביכול. ובכח התקוה יוצא מן הצרה, הוא, וכביכול יוצא עמו. כמו שנאמר במצרים, "יצאו כל צבאות ה'" עם השכינה. וזה, "לישועתך קויתי" - לישועתך ממש, ישועת ה' שהיה עמו בצרה, קויתי ה' לישועתך:
בא וראה, הצדיקים מעלים תפלותיהם לאזני המלך, שנאמר, "ויתפלל אל ה'", "ויצעק אל ה'". ובזמן שיש הרבה מקטרגים הם מפסיקים ומעכבים התפלה מלעלות, שנאמר בו, "סכותה בענן לך מעבור תפלה". אבל בצדיקים המקוים ועושים נתיב ובקיעה בתוך עננים, והקב"ה כביכול יורד לשמוע תפלתו מפיו של המקוה, סוד זה, "קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי". וזה, "לישועתך קויתי", מה שאני מקוה - אני עושה שתבוא ישועתך בשם הזה, בלי שיתעכב על ידי המקטרגים: