יום שני, אוקטובר 26, 2009

כסף, איזון והשפעה

--



--
מה חשוב בעניין המעכרת היחסים של האדם מול כסף?! כמה כסף ?! האם זאת הכמות שחשובה ?! ומה לגבי איכות החיים הכרוכה בכך שהכסף מאפשר ?! הלחץ או התפוקה הנדרשת שזה מעמיד אותנו בפני ?!

נתון מעניין הבא בנושא הכסף אומר שזה לא באמת משנה כמה כסף יש לך, אלא מה אתה מצליח לעשות איתו ואיך אתה יכול להתנהל איתו בחיי היומיום שלך.

יש שני מימדים חשובים שכדאי לקחת בחשבון בנושא ההתנהלות שלנו עם הכסף :

א. איזון

ב. השפעה

א. איזון בהתנהלות הקיימת. על האדם להתנהל באופן מאוזן עם הכסף הקיים ברשותו. להיות מודע ולקחת אחריות לכמה כסף נכנס לו (הכנסות) וכמה יוצא (הוצאות) ברמה החודשית.

בסעיף הזה מתמנה גם יכולת ההשתכרות של האדם, המסוגלות שלו לייצר כמות מסוימת והרצויה לו של כסף.



יש בכך מדרגות. אפשר להשתכר פחות או יותר, בצורה כזאת או אחרת. אבל בכל מדרגת השתכרות שהאדם משיג, חשוב שיהיה מאוזן ומתכנן היטב את רמת ההתשכרות הבאה שלו.

רב האנשים מאמינים שצריך לעבוד קשה בשביל הכסף, אבל זה לא נכון. האמת היא שהכסף האמיתי.. גדל על העצים.



השתכרות אמיתית יכולה לבוא אך ורק מתוך תחושת כבוד וערך למקום שממנו הכסף בה - שהם העבודה או המאמץ. כי מקום העבודה הוא מעין כרם שעל האדם לנטוע. כשהפירות שהוא קוטף מהכרם (או הכסף שהוא מרוויח), הלכה למעשה גדל על העצים שהוא נטע.



ככל שהאדם משכיל לזרוע יותר עצים כאלו, באמצעות כוח המחשבה והפעולה שלו, כך גם האפשרויות שלו להתרחב מבחינה כלכלית גדלות.

ובזה אנחנו מגיעים לסעיף שני ביחסים שלנו עם הכסף והוא

ב. יכולת ההשפעה נתונה, ונקודה נוספות חשובה - הרצון של האדם להשפיע יותר באמצעות הכסף שברשותו.



יש להבדיל בין כמות נתונה לבין רצון להשפיע יותר.

כסף הוא אמצעי ולא מטרה. הדעה הרווחת בציבור שמטרה היא לקבל יותר. כלומר כדי להיות מאושר יותר או לזכות לחיים טובים יותר, על האדם למלא את הרצונות שלו בשפע כל טוב וכדומה.



וזה נכון. במידה מסוימת.


כי העלייה וקוץ בה. חיים טובים באמת של האדם לא נמצאים במימד של קבלה -דהיינו כמה הוא נהנה או מקבל מהחיים. אלא במימד של ההשפעה - כמה הוא נותן מעצמו, וכמה כוח של החיים הוא מצליח לייצר ולהוציא מעצמו.

יכולת של האדם לתת מחברת אותו לצד האדם שבתוכו, ויש יגידו לצד הבורא שבו. בכך האדם זוכה לגדילה והשפעה אמיתית. וההנאה, כאשר תבוא, לא תבוא מהמקום שהוא חייב את הכסף, אלא הכסף יהיה תוצר לוואי לחווית החיים המרכזית שלו, זרם החיים הנובע ממנו שכולו נתינה, אכפתיות והשפעה לזולת.

אנשים שבאמת הצליחו לא מרגישים "חייבים" לכסף או לרמת החיים שהם זוכים לה בזכות הכסף שיש להם. הם כן מרגישים מחויבים לחיים שלהם וליכולת שלהם לייצר, לתת ולהשפיע יותר.

מהמקום הזה הכסף בא וזורם דרכם. כמו צינור נותן ומעיין שופע. עוד ועוד.



יש חשיבות להרבות, להגדיל ולהרחיב את הרצון. המאמץ לפעול יותר בכיוון של ההרחבה חיוני בכל מימד של התפתחות ככלל, ובתחום הכלכלי - בפרט. למה? כי לרצות פחות סותר את חוקי הבריאה. הרוחניות האמיתית מבקשת יותר, מקבלת יותר, נותנת יותר וממשיכה לגדול יותר ויותר.

כך שזה לא כמה כסף האדם עושה (הכמות), אלא כמה הוא משפיע באמצעות כמות נתונה והולכת וגדלה של הכסף שנמצא ברשותו (האיכות).

כסף, בחכמת הקבלה בא מלשון כיסופים, כיסופים למלך, לאור, (רצון) לחיים.


והרי החיים לא יכולים לבוא לידי ביטוי ללא לקיחת אחריות עליהם ויכולת להיות מחויב אליהם בתור ערך.

זאת הסיבה שחשוב לשאת יחס של כבוד והערכה לכסף. וגם לטפח יכולת לחיות חיים טובים יותר, מלאים יותר, חיים בעלי משמעות והשפעה.

ככל שיהיה לנו יותר כסף, נעמוד במבחנים גדולים יותר של פיתוי - לקבל לעצמנו, במקום להשפיע באמצעותו הלאה, ולא להשתמש בו בתוך כוונה חדשה של חיבור למימד האדם שבנו.

מאידך, ככל שנעריך יותר את משמעות הפנימית מאחורי המונח של כסף שאנחנו מכירים, נצליח לא רק לייצר יותר, אלא גם לקבל יותר ולתת יותר. לחיות יותר.

וזה אולי המשמעות העמוקה יותר מאחורי מונח הכסף וההקשר הרוחני שלו לחיים האמיתיים של השפעה, איזון ויצירת מציאות טובה יותר לנו ולכל העולם.

--
בברכה,
ישראל בן דוד
--
מאמן ומדריך רוחני I תפוח - אימון רוחני עסקי

יום ראשון, אוקטובר 25, 2009

מלך החיות I האריה

--

--
האריה הפך לאחד מסמליו של עם ישראל, בדברים שבקדושה. שלמה המלך קבע דמות אריה ב"מכונות" שבמקדש (מלכים-א´ ז´ כ"ט), והרמב"ם כתב על צורת ההיכל: "ההיכל – היה בנינו רחב מלפניו וצר מאחוריו, כמו ארי" (בית הבחירה ד´ י´).
--
אתר ההידברות
--
ה´ יתברך חנן את האריה במלכות, וברא אותו אציל במראהו, מעוטר באדרת שיער ועז מאוד, כך שכל רואיו ישוו לו הדר ומלכות. הוא מצטיין בגבורה, זריזות, עוצמה, בטחון ותעוזה. משום כך הוא מטיל חיתתו על כל חיות היער.

גובהו כמטר, ואורכו כשני מטרים. משקלו מגיע לכ- 250 ק"ג, וגופו בנוי ומותאם באופן מושלם לצורך תפיסת הציד. יש לו עצמות חזקות מאוד, שרירי חזה חזקים ומלתעות אימתניות, באמצעותן הוא רץ אחר הטרף, תופס ומכריע אותו בקלות. כפות רגליו הקדמיות עוצמתיות ומצוידות בציפורניים חזקות, באמצעותן הוא יכול להפיל ולאחוז טרף השוקל פי שלושה ממשקלו! בתחתית כף רגלו מצויות כריות רכות, המסייעות לו להבלעת קול צעדיו. גופו מסתיים בזנב ארוך, שבקצהו גוש מוקשה העטוף בגדיל שיער. במכת זנבו הוא מסוגל להרוג בעל חיים.

האריה ניחן בראיה חדה מאוד, והוא יכול לצפות בטרף ממרחק של קילומטרים. יש לציין, כי עיניו הן הגדולות ביותר מבין כל עיני הטורפים החיים על פני היבשה. בנוסף, שמיעתו חדה עד למאוד, והוא מסוגל להניע את אוזניו לכל הכיוונים. הודות לכך הוא קולט קולות, אף כאשר הוא נמצא בתוך צמחיה סבוכה וגבוהה.

במשך היום מבלה האריה עם חבריו במנוחה עצלה בלהקות של ארבעה או חמישה, ומשתעשע איתם בחורשות ובערבות. לעת ערב הוא יוצא לשחר לטרף. הוא אורב לטרפו בסמוך למעיינות, בארות ונחלי מים, ובעת שמגיע קורבנו לשתות, האריה משתטח על האדמה, מותח את שריריו, ממתין קמעא, ואז, בבת אחת, מגיח ממקום מסתורו לעבר טרפו, מנחית עליו מהלומה אדירה - והורגו.

בדרך כלל נמנע האריה מלטרוף חיות גדולות, כגון פיל, קרנף ותאו. רק לעיתים נדירות מאוד הוא עושה זאת. כמו כן, אין האריה תוקף בני אדם, אלא רק בעת שהוא רעב באופן יוצא מן הכלל.

אשת האריה – הלביאה, הינה קטנה מהאריה, ומשקלה מגיע עד לחצי ממשקלו. המאפיין הבולט שלה הוא היעדר הרעמה.

האריה נמנה על משפחת החתוליים. במשפחה זו האריות הם היחידים החיים במשפחה מאוחדת, ואף נוהגים כבוד זה בזה. לעיתים, כשעובר אחד על פני רעהו, הוא מחכך אותו לאות חיבה.

שנתם של האריות אף היא מאוחדת. הם מצטופפים זה ליד זה, ולעיתים האחד על רעהו. התנהגות זו משרה עליהם מעין חמימות, ומסייעת להם להירדם בנחת ובשלווה.

לכל קבוצת אריות ישנו שטח טריטוריאלי מסומן, אותו הם כובשים בעוז מאריות מבוגרים וחלשים יותר. הם שולטים בשטח מחייתם כל זמן שכוחם במותנם. לא אחת ניתן לצפות בעדר אריות המנסה את מזלו בחדירה לשטח טריטוריאלי של אחרים, אך עדרי הבוגרים מגנים בקנאות רבה על שטחם זה, ומגרשים בבושת פנים את הפולשים הזרים.

השגת המזון אינה מלאכה קלה בעבור האריות, אך מכיוון שהם חיים במשפחה, הציד נעשה בקבוצות. כך מלאכתם נעשית קלה ומתוחכמת יותר. אופן הציד בלהקה נעשה כך: בתחילה הם נחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת מתגנבת בלאט סביב עדר בהמות אשר יעדו להם לטרף, וממתינה בצד ערפם של הניצודים. לאחר מכן מופיעה הקבוצה השנייה בפני עדר הבהמות, בחזית. הופעה פתאומית זו מטילה עליהן מורא ובהלה. הן מפנות את ערפן, ופותחות במנוסה הישר לזרועות הקבוצה המסתתרת...

מעניין לציין שרוב מלאכת הציד נעשית על ידי הלביאות, בעוד האריה רובץ ומנמנם. קורה שהלביאות מצליחות לצוד בעל חיים גדול וכבד, כמו ביזון וכדומה, אשר אין בכוחן לסחבו למאורתן, או אז "נאלץ" האריה לקום מרבצו, להוכיח גבורתו בפני סביבתו, ולגרור את הטרף למקום נחלתם.

על פי רוב, מצליחים בעלי החיים להימלט מפני טורפיהם. אך כשלהקה שלמה של אריות יוצאת לציד, היא מצליחה לצוד שנים מתוך חמישה. כשאריה בודד יוצא לציד הוא מצליח ללכוד, על פי רוב, אחד מתוך ששה. לכן יתכנו מצבים בהם לא יגיע טרף לפיהם של האריות מספר ימים. במצבים כאלה, כשאין לאריות מזון והם מגיעים לרעב גדול, הם ניזונים אף מתולעי עץ, נחשים, דרבנים ושאר רמשים אחרים.

אחת לשנתיים, באביב, ממליטה הלביאה בין 2 ל- 4 גורים, לאחר תקופת הריון של 110 יום. האם מקפידה על גידול הגורים, ובשבועות הראשונים מחביאה אותם אף מחברותיה. היא נושאת את גוריה ברכות כמו חתולת בית. היא אוחזת באמצעות שיניה בצווארו של הגור, ומגינה עליו בקנאות מפני אויביהם הרבים – בפרט מצבועים ונמרים. לעולם לא ישאירו הלביאות את הגורים ללא שמירה.

למרות העובדה שהאריות עזים, הם עדינים מאוד כלפי צאצאיהם. לעיתים ירשה אריה אימתני לגורו לשחק ואף למשוך ברעמתו ובזנבו. כל זאת, בתנאי שהוא, האריה-האב, שבע.

ארכו של הגור הרך בערך 30 ס"מ. על פרוותו ישנם כתמים כהים, מעין חברבורות, הנעלמים במהלך התפתחותו. בגיל ששה חדשים נגמל הגור מחלב אמו וניזון משאריות הטרף. כשמגיעים הגורים לגיל 15 חודשים, הם מצטרפים למסעות הציד של הוריהם.

האריה הפך לאחד מסמליו של עם ישראל, בדברים שבקדושה. שלמה המלך קבע דמות אריה ב"מכונות" שבמקדש (מלכים-א´ ז´ כ"ט), והרמב"ם כתב על צורת ההיכל: "ההיכל – היה בנינו רחב מלפניו וצר מאחוריו, כמו ארי" (בית הבחירה ד´ י´).

רבים מחכמינו התבוננו באורחות חייו של האריה, ולימדו מהם לישראל את הדרך הרצויה לעבודת ה´.
--
פורסם במקור באתר ההידברות

יום חמישי, אוקטובר 08, 2009

ליל הושענא רבה

--

--

ליל הושענה רבה ידוע אצל המקובלים גם כ"ליל החותם".

"ואומנם עיקר הדין שנידון העולם עתה, הוא להימסר הפתקין, שנחתמו בנעילת יום הכיפורים... ונמסרים ביד השלוחים לפעול הדין והמשפט.. ואם ישובו, יחזרו לקחת הפתקים מידם. אם לאו אין עוד תקנה בתשובה מאז ואילך. " (שער הכוונות, עניין הסוכות, דרוש ו')

בזמן תפילת נעילה של יום הכיפורים נוצרת החתימה על "פסק הדין" ה"סרט" של חיינו לשנה הבאה.

אותו סרט משול למכתב שנחתם בחותם המלך. לכן, אנחנו מתפללים בתפילת נעילה "חתמנו לחיים מלך חפץ בחיים".

ממוצאי יום הכיפורים אנחנו מברכים זה את זה ב"פתקה טובה", כי עדיין אפשר להוסיף למכתב תוספות של ברכה והיא ה"פתקה" הטובה.

בלילה השביעי והאחרון של סוכות, ליל הושענה רבה, נוצר החותם השני, חותם המלך על המעטפה שבתוכה המכתב, הגורל, הסרט שלנו לשנה הבאה.

תפילתנו באותו הלילה היא "להיטיב החתימה".

"מנהג ליל הושענה רבה... ענין החותם הנעשה בליל זו ולכן צריך להיות נעור כל הלילה הזה יען כי בו נדונים כל הנבראים... " (שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, הקדמה)

מנהג המקובלים לפי האריז"ל הוא לקרוא את כל ספר דברים, משנה תורה, עד חצות אותו הלילה, הלילה האחרון של סוכות, ואחרי חצות, ללמוד זוהר כל הלילה, מה שנקרא "תיקון כרת".

לתיקון כרת – לימוד כל הלילה ללא שינה, יש סגולה גדולה לזכך את הנשמה. ליל הושענה רבה יחד עם ליל שבועות הם הלילות המפורסמים ביותר בשנה לתיקון כרת.

אחרי חצות הלילה, זמן זריחת הלבנה, נוהגים לצאת לחוץ ולבדוק את הצל לאור הלבנה, לפי הצל באותו הלילה אפשר ללמוד על גורלו של האדם לשנה הקרובה (זוהר, ויחי, ר'- ר"ח).

בבוקר, עם שחר מתפללים שחרית, מנענעים בלולב בפעם האחרונה ובמקום לעשות הקפה אחת עם הלולב – הושע נא, מקיפים את הדוכן שבע פעמים, ולכן הקפות אלו עם הלולב נקראות הושענה רבה – ההושענות הגדולות.

לאחר ההושענות – "חיבוט ערבות", חובטים את הערבות באדמה חמש פעמים כנגד ה' גבורות ובזה מסיימים את התהליך של בניית התסריט לשנה הבאה שהחל בראש השנה.

מה עניין חיבוט הערבות?

אם עשרת ימי תשובה משולים ל"שמאלו תחת ראשי" וימי הסוכות הם "ימינו תחבקני" הרי שחיבוט הערבות הוא "ישקני מנשיקות פיהו", עלה הערבה דומה לשפתיים והחיבוט באדמה משול לסיום הדינים והכנת הזיווג והייחוד שיתקיים למחרת – שמחת תורה.

רוצים לדעת עוד ? בקרו באתר חיים קבלה
www.livekabbalah.org