איך להיות מיליונרים ברגע זה?

מאת שי טובלי

--

מתי בפעם האחרונה עצרנו לחשוב על היחס שלנו לכסף? אם לרגע אחד נהגה בשאלה הזאת, אנחנו עשויים לראות שהיחס שלנו לכסף יכול לשקף במידה רבה מי אנחנו חושבים שאנחנו, מהי התפישה העצמית שלנו ובאיזה מצב של התפתחות אנו מצויים. היחס שלנו לכסף יכול לשקף את תפישתנו העצמית כמקור של שפע או כאנרגיה של דלות. כאשר נתפוש זאת כך, נבין שאיננו יכולים להשאיר את הקשר שלנו עם כסף במסגרת של יחס אמביוולנטי או לא מטופל. מאחר שמדובר כאן במידה רבה בתפישה העצמית הבסיסית ביותר שלנו, הקשר עם כסף חייב להפוך לחלק בלתי נפרד מהמסע הרוחני, ממסע של התפתחות וצמיחה. בכל הנוגע לכסף, לרוב אנו ממוקדים במישור אחד: המישור שבו אנו מקבלים כסף. אנחנו מרגישים פחות מאושרים כשאנו נותנים כסף מאשר כשאנחנו מקבלים כסף. המשמעות היא שכסף עבור רובנו הוא המקום שבו אנחנו לוקחים או מקבלים בחיים. זה המצב המועדף עלינו, מפני שכאשר אנחנו מקבלים כסף אנו יכולים לקנות כל מיני דברים, לספק את הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים ביותר שלנו ולחיות בצורה נאותה. יתרה מכך, התפישה הנהוגה של שפע היא תפישה שבה אנחנו מקבלים הרבה כלומר, שלנו יש שפע. עלינו להבין שברמות האינסטינקטיביות, האימפולסיביות, הראשוניות ביותר של האדם, האקט של הענקת כסף הוא באופן לא מודע אקט אנטי הישרדותי, מסוכן, מפני שמדובר בנתינה של משהו שהוא הבסיס המקיים אותנו. לכן, אנחנו אוהבים סרטים כמו The Secret או ספרים כמו 'אבא עשיר, אבא עני', ומנסים להפעיל סוג של חשיבה שממגנטת אלינו שפע. החשיבה הזאת היא תוצאה של תפישה עצמית של דלות בחיינו, אחרת לשם מה למגנט אלינו שפע? כל עוד אנחנו ממוקדים במגנוט שפע לעצמנו, אנו מקבעים את תפישתנו העצמית בתפישה של דלות ואז עלינו להיות כל הזמן במצב של שליטה ביחס למציאות. אולם בעולמנו המציאות של כסף חייבת להיות מציאות נזילה, ולכן שליטה מתמדת במציאות היא לא גישה נכונה לכסף. כסף חייב להיות זרימה מתמדת, והזרימה מתחילה להתאפשר רק כאשר המיקוד עובר לאקט הנתינה, להענקה. אם כן, אפשרות חדשה של פעולה היא להסיט את האנרגיה מקבלת הכסף לנתינת הכסף. פירושו של דבר שתשומת הלב שלנו מתחילה להיות ממוקדת בלתת כסף. הכוונה היא לא פשוט לפזר כסף, אלא להתחיל להזרים את עצמנו דרך נתינת הכסף כאקט של הענקה. אז המשמעות היא שלא רק שאיננו חוששים לגורלנו, ולא רק שאיננו עסוקים בכמה כסף נכנס לחשבון הבנק שלנו כדי שנוכל לשרוד, אלא שאנחנו יותר משמחים - כאקט של שפע ,כביטוי של שפע - לתת כסף. אנחנו שמחים יותר לתת כסף מאשר לקבל אותו. זה אמר שכאשר אנחנו רוכשים משהו, אנחנו ממוקדים בכל האנשים שלהם אנחנו מעניקים את הכסף. כשאנחנו רושמים צ’ק או משלמים עבור דבר מה, עלינו למקד את עצמנו באחד שמקבל, למקד את עצמנו באקט ההענקה. כך אנו יכולים להעניק לעצמנו את התפישה העצמית הזאת של שפע, את החוויה ששפע הוא מי שאנחנו: אנחנו המקור שמזרים את הכסף ולא הכלי אשר מקבל את הכסף. יש רק דרך אחת לחיות את החיים, והדרך הזאת היא לחיות אותם כהענקה. איך יודעים את זה? מכיוון שברגע שמתחילים לחיות מתוך תפישה עצמית של שפע, חשים שזו הדרך המתגמלת היחידה. בכל דרך אחרת נחווה את עצמנו כעניים. הצרכים שלנו רק יגאו, כאילו שאין סוף לתחושת הצורך המתמיד - וזו תחושה בלתי נסבלת. ככל שיש פחות הענקה, נוצרת תרבות שממוקדת בעיקר בהגשמת צרכיו של ה'אני', של היחיד. ככל שיש פחות ופחות הענקה, יש יותר ויותר כניסה אל תוך עולם של פנטזיות, שבו נראה שלצרכים הנפשיים והפסיכולוגיים שלנו אין סוף, וככל שתהיה פחות הענקה, כך עולם זה של פנטזיות יהפוך לענק ומורכב יותר ויותר. נרגיש שאנו רוצים כל כך הרבה כל הזמן, ולעולם לא נהיה מסופקים. לעומת זאת, כאשר החץ הופך לחץ של הענקה, מה שקורה הוא שהעולם הזה מתנפץ, הוא לא ניזון יותר אנרגטית. ואז אנו עשויים לגלות שהצורך האמיתי שלנו (אם היה לנו אי פעם צורך) הוא להעניק. לכן, בשלב הראשון ההנחיה היא להתעלם למשך חודש מכל דאגה הקשורה להכנסות ולהיות ממוקדים רק באקט הנתינה, אקט הזרמת השפע. כעבור חודש ניתן לבוא במגע עם התחושה של היותנו מקור. ברגע שאנחנו חווים את עצמנו כמקור, אנחנו מתחילים לכלול בחוויה הזאת קבלה לשם הענקה במשך חודש נוסף. כעבור חודשיים כאלה, באופן ספונטני, התפישה העצמית שלנו ממוקדת בהענקה ואז מתחיל לקרות משהו מאוד מעניין. מה שקורה הוא שברגע שהתפישה העצמית שלנו הופכת למקור של שפע, וממוקדת ללא הרף בנתינה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מקבלים כסף בדרכים לא צפויות. כסף אינו נפרד מהלב. ברגע שמחוללים את השינוי - ברגע שמקשרים לב עם כסף ומעבירים את המיקוד אל אקט הנתינה - מה שקורה הוא שכל מה שיש בחיים הוא רק יותר ויותר נתינה והענקה. ברגע שאנחנו הופכים להיות קרן של הענקה מתמדת, הקרן הזאת מושכת אליה את כל האלמנטים החיוביים בבריאה של כדור הארץ והכסף הופך להיות מקור של חגיגה ולא של דאגה.